ראשיתה של הפרשה בפינוי אלים של מפגינות מעמונה מגג בית עליו התבצרו לאות מחאה, פינוי ברוטלי אשר בוצע באמצעות שופל ואשר תועד בשידור חי בערוץ הראשון. מן הצילומים עולה כי המשטרה אוחזת בידי וברגלי המפגינה איילת פלאק, תוךש היא דוחפת את ראשה כלפי הרצפה, ותוך שאיילת נאנקת מכאבים.
עורך הדין
בני לוין, המייצג את איילת מטעם
ארגון זכויות האדם ביש"ע, ציין בכתב התביעה כי "מדובר במעשה של התעללות גרידא שאין לו ולא כלום עם משימת הפינוי שהוטלה על השוטרים, ואשר נעשה תוך ניצול מוגבלותה המוחלטת של התובעת בהיותה אחוזה בכל גפיה בידי 4 שוטרים".
איילת התלוננה במחלקה לחקירות שוטרים נגד השוטרים שפגעו בה, אולם תלונתה הייתה בין אותן תלונות שמח"ש סירבה לחקור, בעילה של "חוסר עניין לציבור" במסגרת המדיניות לפיה "תלונות ישנות לא נחקרות כלל".
"המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה" בערר שהגיש לוין למחלקה לחקירת שוטרים, מעלה לוין את השאלה מדוע במקרים דומים אחרים שבהם שוטרים פינוי באלימות מפגינים פסיביים מבתים, פתחה המשטרה בחקירה, ובמקרה של איילת פלק לא, תוך שהוא מצטט את דבריה של השופטת דורנר בדבר החשיבות הציבורית של פתיחה בחקירה משטרתית במקרה של תלונה מצד אזרח:
"המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שיעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובלה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם. אמנם, למשטרה נתון שיקול דעת רחב בדבר אופן הטיפול. בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה".
השוטרים הכו ללא אבחנה על ראשי המפגינים" לאחר שהתלונה במשטרה נסגרה, פנה עו"ד לוין למסלול הנזיקי והגיש כנגד מדינת ישראל תובענה בסדר דין מקוצר כנגד מדינת ישראל, בבקשה שזו תפצה את התובעת, איילת פלק, בגין הכאב והסבל שנגרמו לה עקב התנהגות השוטרים. בכתב התביעה מתאר עו"ד לוין כיצד "כוחות היס"מ עלו לגג בו ישבה התובעת, ומייד היכו ללא אבחנה על ראשי המפגינים שישבו על הרצפה וביניהם התובעת שהוכתה ע"י השוטרים בכל חלקי גופה".
המשכו של כתב התביעה מתאר בצורה ובריאנית-טכנית משהו, את האופן המשפיל שבו פונו המפגינות, כאילו היו חפצים שיש להסית מן הדרך: עו"ד בני לוין מתאר בכתב התביעה כיצד ארבעה שוטרים אחזו כל אחד באחד מידיה או רגליה של מפגינה ופינו את המפגינות לעבר כף דחפור ("שופל"). לאחר שכף הדחפור "התמלאה" במפגינות, הורדו המפגינות ע"י מפעיל הטרקטור לאדמה סביב הבית.
"מעשה של התעללות גרידא" עו"ד בני לוין ממשיך ומתאר בקור רוח גמור כיצד השוטרים, תוך כדי שהעבירו את התובעת מן הגג אל הדחפור, דחפו את ראשה כשפניה כלפי רצפת הגג, תוך שאך ורק מזלה של התובעת הוביל לכך שלא היו חפצים חדים על הגג, שאחרת הייתה התובעת ניזוקה באופן בלתי הפיך. לטענת עורך הדין לוין, "לא היה כל צורך במעשי הנתבעים והוא נועד
להכאיב ולהשפיל, מתוך התעלמות רשלנית וחסרת אחריות לתוצאות הקשות היכולות להגרם ממעשיהם"?. הוא ציין כי "התובעת חוותה באותם רגעים תחושות קשות של כאב חד, השפלה, ותחושת סכנה ללא יכולת התגוננות כלשהי".
"חוסר אחריות שזועק לשמיים" עו"ד לוין מציין כי בכל מדינה מתוקנת בעולם, שוטרים מבצעים משימות "לא נעימות", לרבות פינוי מפגינים, תוך שמירה על כבודם ובכבוד המירבי האפשרי בנסיבות, "מבלי לסכן איש ומבלי לגרום השפלה או כאב כלשהו". מטעם זה, לשיטתו של עו"ד לוין, לא צריכה לעמוד לימין השוטר חסינות כלשהי. במסגרת התביעה התבקשה המדינה גם לחשוף את פרטי השוטר הבלתי מזוהה, כמו גם להשית על המדינה החזרי שכר טירחה אשר יגלמו את העבודה הרבה אשר נעשתה על-ידי לוין באיתור השוטרים הפוגעים.
פסק דין בהיעדר הגנה כתב תביעה מעניין זה, אשר מבקש להתגבר על מחסום חסינות המדינה וגורס כי המדינה נהגה באופן לא מידתי, תוך פגיעה בכבודה של התובעת, היה יכול להוות את ירית הפתיחה לפסק דין מרתק, אשר דן באחריות המדינה בנזיקין, אלמלא שביתת הפרקליטות, אשר הובילה לסגירת הגולל על הסוגיה הציבורית והמשפטית המעניינת בפסק דין סתמי אשר ניתן מכוח הוראה יבשה בסדרי הדין ולפיה, בהעדר התייצבות הנתבע, ינתן פסק דין בהיעדר הגנה. עם זאת, היות ואין זה המקרה היחידי של פינוי אלים ביש"ע, או של אלימות שוטרים כלפי מפגינים (משמאל ומימין) בכלל, דומה כי הסוגיה עוד תידון בעתיד בבתי המשפט.
