קצת באיחור, אבל הנה, בסדר, אני מודה: “חטופים" היא סדרה טובה, בסדר לכם? אני חושב שהיא סדרה פופוליסטית, מניפולטיבית, רוכבת על נושא רגיש - ולא מהססת להסוות את זה אפילו קצת - כל הדרך אל הפריים טיים וקברניטיה יכולים לטעון עד מחר שהם מציפים את הנושא, כשהדבר היחיד שהם מציפים זה את חשבון הבנק שלהם. וכל הזעם העצור הזה, לצערי, לא משנה את העובדה ש"חטופים" היא סדרה טובה.
טובה, אגב, ולא מצוינת, אבל אחרי חמישה פרקים (טוב, ארבעה פרקים ולקט) אפשר לקבוע בוודאות ש"חטופים" היא בוודאי לא הפלופ הנוראי שהיא בקלות הייתה יכולה להיות. לקחת נושא כל-כך רגיש בעת כל-כך משמעותית ולטפל בו, ובכן, באופן לא גרוע כמו שהייתם מצפים, זה הישג שגידי רף, יוצר הסדרה, יכול לזקוף לעצמו. אני מכיר כמה וכמה מבקרי טלוויזיה, כולל איזה אחד, לובש חולצה כחולה ומשרבט מילים ברגעים אלו ממש, שחיכו לרף עם נבוט מאחורי הגב באיזו סמטה חשוכה והתאכזבו לגלות שאת ליטרת הבשר שלנו כבר לא נקבל היום. נו, מזל שיש את "צחוק מעבודה".
אבל העובדה ש"חטופים" רחוקה מלהיות הפשלה הלאומית הכי גדולה מאז 'משפחת קמיצ'לי', לא הופכת אותה עדיין לסדרת טלוויזיה מצוינת. יותר מדי שחקנים בתפקידים ראשיים - כן, סנדי בר ויעל אבקסיס, אני מצביע עליכן - לא נכנסו לדמויות כמו שצריך, ודומה שיותר מאשר שהבעיה היא בהן - על אחת מהן יש לנו מידע מודיעיני שהיא יודעת לשחק, השנייה עשתה פרסומות למילקי, מה שכנראה מכשיר אותה לתפקיד דרמטי - הבעיה היא בליהוק. סנדי בר היא לא סוכנת כפולה. למעשה, היא בקושי מסתדרת עם אישיות אחת. ויחד עם רוח ה"תשמעו, הוא טאלנט, אז היינו חייבים למצוא לאסי כהן תפקיד" שמרחפת על פני הסדרה, זה נראה לא טוב לפרקי זמן ארוכים מדי.
נכון, יש גם לא מעט נקודות אור. יורם טולדנו וישי גולן אמינים ומדויקים, ושמישהו ישלח זר פרחים ענק לאדם שסוף-סוף נתן לעדי עזרוני את הבמה שמגיעה לה כדי שתוכיח לנו שני דברים: האחד הוא שהיא שחקנית דרמטית יוצאת מהכלל, והשני הוא שלא משנה איזו שמלה סגולה ומכוערת תשימו עליהֿ, היא עדיין תיראה מהמם.
ובכל זאת, למרות נקודות האור, למרות התחקיר המקיף, למרות שהיא באמת אמינה ומהוקצעת, הבעיה של חטופים היא שהיא בעיקר לא הדבר היחיד שהיא הייתה צריכה להיות: נוגעת ללב. נכנסת לנשמה, קורעת אותה מבפנים, גורמת לך לשנוא ולאהוב את הדמויות בו זמנית. זו מה שסדרה כזו הייתה צריכה לעשות. למרבה הצער, זה בדיוק מה שהיא לא עושה.
הבעיה, כמובן, היא לא העלילה המוצלחת כשלעצמה, אלא שיש כאן דמויות בעובי של קרטון. קלישאות על גבי קלישאות - האישה המחכה, האישה שבגדה, הילדה הסוררת, החוקר הקשוח, האב שביתו ואשתו נרצחו בפיגוע - שחוברו להן בתסריט לא מספיק שנון יחדיו לכדי סדרה שרחוקה מאוד מלהיות סדרה רעה, אבל גם רחוקה שנות אור, לפחות כרגע, מלהיזכר כקלאסיקה של ממש.
למעשה, אם לא היה עומד מאחוריה גוף יח"צ משומן ומשופשף כל כך שלקח את כולנו בשבי ואין לו שום כוונה לשחרר בזמן הקרוב, “חטופים", אני חושש, לא הייתה שורדת. היא לא מייצרת שום באזז, שום סצנה שחורכת את הלב או גורמת לדמוע או גורמת לך למלמל משהו זולת "מה? סססאמק, איך כבר שוב פרסומות?”.
הדבר הכי כואב הוא שב"חטופים" אין אמירה. למעשה, מה שכואב עוד יותר הוא שאין אפילו ניסיון לייצר אמירה. לא על דילמת החטופים, לא על המחיר הכבד שמשלמים, לא על שיטות החקירה המשונות ברגע שהם חוזרים לישראל. כלום. במקום לנצל את הבמה הזו כדי להעביר מסר - שלא לדבר על איזה מסרון, שזה מפתיע, כי בקשת יודעים דבר או שניים על מסרונים - יצא להם מעין איזה "תסתכלו עליהם ותראו אותנו" מעודכן לשנת 2010, ולא היינו צריכים את גרושתו של אקי אבני כדי להיזכר שגם בפעם הראשונה, אי שם ב"טירונות", זה נגמר בהתרסקות כואבת אל תהום השכחה הקולקטיבי.
כדי להציל את עצמה, חטופים חייבת לצאת מהסכמה ומרצף הקלישאות המביך של עצמה, ובאמת להיזכר - ולהודיע גם לנו, באותה הזדמנות, כי אנחנו מתים לדעת - למה היא באה לעולם ומאיזה מקום היא נוצרה ומה, לכל הרוחות, רצינו להגיד כאן, בעצם. והמחשבה המפחידה באמת כשזה מגיע ל"חטופים" היא שאין איש, כולל יוצרי הסדרה, שיש לו תשובה אמיתית ומספקת לשאלה הזאת.
