היום לפני 95 שנה, ב-16 באפריל 1916, נחתם הסכם סייקס-פיקו.
הסכם סייקס-פיקו הוא הסכם מדיני חשאי שנחתם בין צרפת ובריטניה על-ידי נציגי הממשלות - מארק סייקס - מטעם משרד החוץ הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו - ממשרד החוץ הצרפתי.
ההסכם נחתם במטרה לקבוע את גבולות השליטה של שתי המעצמות בנחלה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לתקופה שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.
עוד בטרם הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ולפני שהתפרקה האימפריה העות'מאנית ששלטה באזור, הבטיחה בריטניה שלוש הבטחות: לערבים הבטיחה מולדת, לתנועה הציונית "בית לאומי לעם היהודי" (הצהרת בלפור ב-1917) ולצרפתים את חלוקת המזרח התיכון.
על-פי ההסכם, צרפת תקבל את לבנון, סוריה וצפון מזרח טורקיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עירק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה לפי ההסכם להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה, הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי.
ההסכם, שנחתם כאמור בסודיות, סתר את מה שהבטיחו הבריטים לחוסיין, השריף של מכה, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון ולמה שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור, וזו הסיבה לכך שעורר התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים.
בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם, ובפועל, החלוקה נקבעה על-ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל על האזורים שהופקדו בידיהן.
