לחבב את חיים הכט זה לא עניין פופולרי. בטח לא בקרב מבקרי טלוויזיה או מי שמחשיב את עצמו כמבין עניין בתחום. קיתונות של ביקורת נשפכו על תוכניתו "מה אתם הייתם עושים?" שבהווייתה מזכירה יותר את "בננה ספליט" עם ראלף ענבר מאשר תוכנית תחקירים נוקבת או ריאליטי מציצני. גם יומרת ה"בואו נתקן את העולם" של הכט עולה על העצבים די מהר, בעיקר כשהיא מלווה באינטונציה וחיתוך דיבור רובוטיים ודידקטיים להחריד ובתנועות ידיים מופרזות, ספק לא רצוניות, ספק מתלהמות.
אבל ברוח האמונה בהזדמנות שנייה ובשל הנושא הטעון בו טיפלה התוכנית אמש, הגעתי לצפייה לאחר פילינג עמוק בו הוסרו ונשרו כל הדעות הקדומות (הרבות) שהיו לי עליה, במטרה לבחון אם יש כאן משהו שפוספס.
אלימות נגד נשים מעסיקה בשנים האחרונות את כותרות המהדורות ביתר שאת. עוד ועוד סיפורים על נשים שחיות את האלימות בשקט ונרצחות על-ידי בעליהן הופכות לעדות בשר ודם לבעייתיות הגואה בנושא ובחוסר האונים בטיפולו. כשחיים הכט העמיד את שחקניו במרכזה של גינה ציבורית ונתן להם אור ירוק לגלם סיטואציה אלימה שכזו הוא (וגם אני, אגב) בוודאי לא ציפה להתעלמות גורפת מצידם של אנשים כה רבים אך גם לא להתערבות אמיצה ונטולת-פשרות מצידם של אחרים. בעודי צופה באותה אישה אמיצה שלקחה את השחקנית "המוכה" אל חיקה ומספרת לה את סיפור חייה הקשה כשאישה מוכה בעצמה, או את הג'נטלמן הנדיר ששלף טלפון והתקשר למשטרה ללא היסוס או התחבטות, מצאתי את עצמי עם לחלוחית בעין ואפילו מעט מבוישת. בעיקר מעצמי. בעיקר מפני שאינני יודעת אם לי היה האומץ.
אנחנו אוהבים לומר כמה חרא פה. כמה כולם זבלים ולא יודעים להתנהג. ואיך לאף אחד לא אכפת משום דבר מלבד התחת של עצמו. אנחנו אוהבים את המדינה הזו ואוהבים יותר לשנוא אותה. אנחנו נחרדים מאלימות אך מתעלמים ממנה גם כשהיא מגיעה אל סף דלתנו. וכשמאמצים זווית ראייה קצת אחרת, שמתעלמת מהפרשנויות המעיקות על הכט ומשיחותיו המיותרות עם העוברים ושבים, מצליחים בדרך פלאית, להבין משהו על עצמנו מהתוכנית שלו. ולא, זה לא מה שאתם חושבים.
גם בסיטואציית האישה מוכה וגם בזו של הקשיש חסר האונים ש"מטפלו" מתעמר בו, הבחירה להסתכל על האנשים האכפתיים ששמו בצד את סדר היום שלהם כמו-גם את הפחד לקבל אגרוף לפרצוף, היא לא פחות ממעוררת השראה. בעיקר כשלא בוחנים אותם (כפי שהכט מתעקש לעשות) אל מול כל אלו שהתעלמו והמשיכו בדרכם, אלא כאינדיבידואלים, אנשים פרטיים שצעדו צעד ענק מחוץ לשגרת וטרדות יומם למען מישהו אחר. זר מוחלט. שהיה זקוק להם.
המעטפת הכמעט קומית שמעניקים הכט וגינוניו לתוכנית, פוגעת בה בסופו של יום כי באותם רגעים בהם אותם גיבורים לא צפויים מצליחים לסדוק גם את חומת הציניות של המבקרת המחמירה ביותר, אף אחד לא רוצה שיקפצו עליהם בסגנון 'חייך אכלת אותה'. האנשים הללו הם לתפארת מדינת ישראל, האמבוש עליהם, קצת פחות.
