לא פלא ש"הרולינג סטונס" לא מצליחים לסנכרן את הזיכרונות שלהם מהקיץ של 1971. אחרי חתונה מתוקשרת, שני הריונות ורדיפה בלתי-פוסקת מצד שלטונות המס הבריטיים החליטו מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס לנטוש את מכורתם, היגרו מטעמים כלכליים לריביירה הצרפתית ופצחו במסיבה הדוניסטית בת חמישה חודשים, שתועדה ב"Exile On Main Street", אלבום שיצא ב-1972 ויוצא כעת בגרסה חדשה עם סאונד משופר וקטעי בונוס נדירים.
"אנשים חשבו שהם מגיעים ליום-יומיים ונשארו לחיות שם שבועות וחודשים", סיפר לאחרונה ריצ'ארדס, שבאולפן הנייד שלו על החוף התרחשו החגיגות/הקלטות. "אני לא נחשבתי אז לפרוע יותר משאר החברים בלהקה. חייבים להבין שבתקופה הזו מיק לקח ה-כ-ל וצ'ארלי היה מפרק בקבוקי ברנדי כמו בנזונה. הדברים האלה בכלל לא הדאיגו אותנו. לחשוב שאני הייתי המסומם שבחבורה זו הנחה שמסתמכת על מה שנהיה ממני בשנים שלאחר מכן. אז כבר חשבתי לעצמי שאם זה הקית ריצ'ארדס שהם רוצים, אני אתן להם את הבנזונה הכי קשוח שהם אי-פעם ראו".
בעוד שג'אגר מקפיד להסתייג מ"Exile" בשל הגולמיות, מיעוט הלהיטים שבו וההפקה המחוספסת, ריצ'ארדס חושב שמדובר באחת מיצירות המופת של הסטונס, ולא בכדי - הוא נולד בצלמו. הוא הוקלט בבית שלו, על-פי החוקים שלו ונושא מטען גנטי דיכוטומי של וורקוהוליק-ג'אנקי פורע חוק, שאיבד את תחושת הזמן, אבל עדיין מכתיב קצב עבודה תובעני.
"אחרי ההצלחה של ‘סטיקי פינגרז' לא הייתה לנו ברירה, אלא לעשות תקליט כמו ‘Exile'", הוא משחזר, "תקליט של ילדים שמבהיר לכולם שאי-אפשר לעצור אותנו. הממשל עשה כל מה שהיה יכול כדי להכניס אותנו לכלא במשך שלוש שנים ונכשל. אחר-כך הם ניסו להגיע לכיס שלנו והצלחנו לחמוק. אנגליה הייתה מקום מוזר באותם ימים ו'Exile' הוא התגובה להלך הרוח הזה. שיידעו שאף אחד לא יכול עלינו".
לסטונס היו קשיי נזילות רציניים. הם אומנם לא התקשו לשלם את שכר הדירה, אבל ב-1970 הבין ג'אגר שהמנהל שלהם, אלן קליין, נתן להם להאמין שיש בקופה יותר כסף ממה שבאמת היה בה. "היינו מרוששים לגמרי ובחובות אדירים למס הכנסה", נזכר לא מזמן ג'אגר, כשנשאל על אותה בריחה מפורסמת לצרפת. "אנשים מתלוננים היום על המיסים שהם צריכים לשלם, אבל אנחנו שילמנו 90% מס. לא הרווחנו מהופעות כפי שאומנים מרוויחים היום, אלא בעיקר ממכירות אלבומים. הדרך היחידה בשבילנו להמשיך להרוויח ולהחזיר לממשלה את החוב הייתה לגור מחוץ לאנגליה".
אבל לא רק בממלכה רדפו את הסטונס. התדירות שבה נכנסו סוחרי ההרואין של מארסיי למתחם ההקלטות שלהם משכה אש גם מהרשויות הצרפתיות. באוקטובר 71' פרצו עבריינים לבית בזמן שריצ'רד ישב בסלון וצפה בטלוויזיה. הם גנבו תשע גיטרות ושלושה סקסופונים, ככל הנראה כפירעון לחוב על סמים. היה עוד סיפור שהסעיר את המשטרה המקומית. אניטה פלנברג, זוגתו של ריצ'ארדס, שיכנעה לכאורה את בתו בת ה-16 של אחד השפים המפורסמים באזור להתנסות בהרואין. בעקבות זאת הואשמו היא וריצ'ארדס באחזקה ובסחר בסמים. הם נמצאו אשמים, נידונו למאסר על תנאי וריצ'ארדס גורש לשנתיים מצרפת. "אני מכיר דווקא כמה צרפתים נחמדים, אבל הדבר האחרון שעיניין אותי הוא למצוא חן בעיני הצפרדעים האלה", הוא אומר היום. "באנו לשם לעשות תקליט".
לצרפת הגיעו הסטונס ברגשות מעורבים. "צ'ארלי (וואטס, המתופף כסוף השיער - נ.ה) ואני לא רצינו בכלל לעבור", נזכר ביל ויימן בראיון למגזין "Uncut" לרגל ההוצאה המחודשת. "היינו כבר אנשי משפחה והיה קשה לעזוב עם ילדים שקשורים לסביבה ולחברה". אלא שלא הייתה להם ברירה.
"אני הייתי מחוץ לשערוריית המסים", מוסיף מיק טיילור, הגיטריסט של הסטונס בין השנים 1969-1974 וכנראה הסיידקיק הטוב ביותר שניגן אי פעם לצד ריצ'ארדס. "אבל הבנתי שאני חלק מלהקה ונסעתי. עברתי לבית ששכרתי מהאחיינית של טולסטוי ושמרתי על שולחן הכתיבה שלו בחדר השינה שלי. היום זה נראה זוהר, אבל השהות שם לא הייתה פשוטה בכלל. קית כל הזמן התלונן שאין לו פיש אנד צ'יפס. העובדה שהקלטנו בתוך הבית של קית העמידה אותנו במבחן. היו אתנו גם המפיק הקבוע ג'ימי מילר, נגני האולפן והמוסיקאי גראהם פרסונס, שהיה חבר קרוב של קית ועשה אתו סמים כל הזמן. כל הנשים והילדים שלנו היו שם כל הזמן ואורחים לא הפסיקו להגיע ולהסיח את דעתנו. היה לנו מאוד קשה לאזן בין חיי המשפחה ליצירתיות".
ג'אגר, הקטגור הגדול של "Exile" מסכים כמובן. "זו הייתה סביבה מאוד קשה להקלטות, אם כי במובן מסוים גם מעניינת מאוד. היו שם תמיד הרבה מוסיקאים, שזה לאו-דווקא הדבר הכי נוח בעולם, וגם הרבה מאוד מזדנבים. תמיד היו סביבנו הרבה אנשים, אבל בצרפת זה הגיע לשיא חדש. ויש כמובן את עניין הסמים. קית יכול להגיד כמה שהוא רוצה שהוא היה בשיאו, אבל אף אחד מאתנו לא היה שם בשיאו. היו מן הסתם הרבה מאוד סמים במהלך ההקלטות - אפשר ממש לשמוע אותם - אבל לכל אחד היו הרגלי צריכה שונים, ככה שלא יכולת באמת לדעת מה וכמה כל אחד לקח".
הבעיות של ג'אגר עם האלבום לא מסתיימות בזה. "הבעיה הכי גדולה שלו", הוא טוען בתוקף כיום, "היא שאין בו אחידות. הוא הוקלט בכל-כך הרבה מקומות. אנשים זוכרים בעיקר את צרפת, אבל שם הקלטנו רק חצי ממנו. סיימנו אותו מאוחר יותר בכל מיני אולפנים עם השפעות אחרות. חוץ מזה אין בו שירים של ממש חוץ מ'Tumbling Dice' (הסינגל היחיד מהאלבום). הוא בעיקר תקליט של אווירה. גם העובדה שהוא מאוד ארוך לא עזרה".
אף שספג לקבלת פנים צוננת כשיצא, עם השנים נהפך "Exile On Main Street" לאלבום האהוב על מעריצי הסטונס האדוקים, אולי דווקא משום שהוא אקזמפלר בקריירה העשירה שלהם; הוא נמצא מחוץ לטרילוגיה של "Baggers Banquet", "Let it Bleed" ו"Sticky Fingers", ומצד שני מבודד מחלק הארי הפחות מוצלח ביצירה שלהם בשנות ה-70. הדיעות עליו היו רבות ושונות - גרסו שהוא מוערך יתר על המידה, מאסטרפיס נשכח, חסר פוקוס ומלוכלך, נטול להיטים, והיה מי שהגדיל והגדיר אותו כ"אלבום הגראנג' הראשון". אולם כיום ברור - אפילו לג'אגר - שמדובר בנקודת ציון משמעותית של הלהקה. "יש באלבום הזה הרבה עומק ורוחב. אנחנו חושפים את החיים הפרטיים יותר מבדרך כלל. מי שמקשיב לו היטב מקבל הצצה פנימה. זה כנראה סוד הקסם שלו", הוא מסכם.
