"בנסיבות אלה ברור כי הנתבע הטעה את התובעת לחשוב כי ינשאו ויקימו משפחה ככל זוג רגיל, ברור כי הנתבע התנהג במרמה עם התובעת ולא גילה לה את קשייו בתפקוד המיני ולמעשה דבר חוסר יכולתו לקיים יחסי מין". כך קבעה (יום ה', 25.3.10) שופטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים,
נילי מימון, בתביעה תקדימית שהגישה אישה נגד בעלה (שכיום הוא גרושה) אשר לא קיים עימה יחסי-אישות במשך כל עשרת חודשי נישואיהם.
הפרשה החלה באופן שגרתי למדי - התובעת, כניתן להניח במשתמע מקריאת פסק הדין הינה אישה צעירה, ככל הנראה מן המגזר החרדי או הדתי (עובדות אלו אינן נאמרות במפורש אך נלמדות מפסק הדין) - באה בברית הנישואין - וניתן להניח שכתוצאה משידוך ובלא שהייתה לה היכרות מוקדמת ממשית מעבר למספר פגישות עם החתן המיועד. כבר בליל הכלולות גילתה התובעת כי משהו אינו כשורה - החתן המיועד מתחמק מקיום יחסי מין, בטענה כי הוא "עייף", וממשיך ומתחמק מחובה זו גם בהמשך - תוך שבשלב מסוים הוא מתרץ את התחמקותו זו בכך שיש לו "מאהבת". אלא שהסיפור הצבעוני של "מאהבת" לא היה אלא כיסוי למשהו עצוב ואפרורי יותר - החתן המיועד בסיפור שלנו פשוט לא יכול היה לקיים יחסי מין. התובעת - אשר בהיותה משתייכת למגזר החרדי ו/או הדתי, כפי שנלמד מפסק הדין, התאכזבה קשות מכך שלא תוכל "להקים בית בישראל". היא יזמה הליך גירושין, והנישואין הסתיימו בתוך עשרה חודשים.
אך בניגוד להרבה סיפורי גירושין שמסתיימים כאן, או ממשיכים להתדיינות אינסופית בבית המשפט לענייני משפחה או בלשכות ההוצל"פ, בסיפור שלנו נמשכה סאגת הגירושין אל תוך תביעה נזיקית.
התובעת גרסה כי הנתבע - הוא בעלה לשעבר וכעת הגרוש שלה - הטעה אותה, הפר את חובת הגילוי שבחוק החוזים ועיוול כלפיה בעוולת התרמית, שכן לו ידעה כי הנתבע בסיפור שלנו חסר כוח גברא, לא הייתה באה בברית הנישואין.
השופטת נילי מימון קיבלה את התביעה על כל סעיפיה, קבעה כי התנהגותו של הנתבע עולה כדי תרמית, הצגת מצג שווא והטעיה, וכי לתובעת נגרמו נזקים - שכן בהיעדר חיי אישיות ופוטנציאל הקמת בית בישראל היא נאלצה להתגרש, ובכך שינתה מצבה לרעה מרווקה לגרושה. היא קובעת כי כעת "ירדה קרנה בעיני חתנים פוטנציאלים", כי "פחתו סיכוייה להנשא" וכי מעמדה בחברה אליה היא משתייכת נפגע. לאור נזקים אלו תבעה התובעת כ-30 אלף שקל - פיצויים בגין הוצאות החתונה ועוד כ-180 אלף שקל - פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה עקב מצג שווא זה שהציג לה החתן, תוך שהוא גורר אותה ל"טיסת כלולות לשום מקום".
"טענה קיצונית ומופרכת" כדרכן של תביעות הדנות בחיי אישות ומשפחה, כמות הרפש שמטיח כל צד במשנהו 'עפה לכל כיוון' באוויר, והצדדים משמיעים אחד נגד השני טענות אשר מן הראוי שלא תישמענה. כך גם בסיפור שלנו - בכדי לא להודות בעובדה העגומה כי היה חסר כוח גברא אך חשש לספר זאת טרם הנישואין, טווה הנתבע נגד התובעת עלילה מרושעת, אשר מציגה אותה כ"כלבה מיוחמת" חסרת כל רסן אשר "התקשרה אליו מספר פעמים ביום למקום עבודתו וזאת בכדי לקרוא לו לביתו לקיים יחסי מין".
למזלה של התובעת, השופטת כלל לא נדרשה לטענה זו אשר הגדירה אותה "קיצונית ומופרכת", תוך שהיא רואה בעצם העלאת טענה זו "חוצפה" ו"עזות מצח". היא מבכרת את גרסת התובעת ולפיה הנתבע לא קיים איתה יחסי מין כל תקופת הנישואין, אמר לה שנישא אך ורק בכדי לרצות את אביו בלא שבאמת רצה בכך, ונישא לה חרף ידיעתו כי אינו יכול, וייתכן שלא יוכל לעולם, לקיים יחסי מין.
תרמית, הטעיה ומצג שווא השופטת מימון קבעה כי הנתבע הפר את חובת תום הלב "בהמנעו מגילוי מידע מהותי זה", וכי לו ידעה התובעת על מצבו לא הייתה נישאת לו: "יכולתו של הנתבע לקיים יחסי אישות ולהביא ילדים בדרך הטבע הייתה ללא ספק, ומטבע הדברים, בסיס ויסוד לנישואין, קבלת מידע לגביה וידיעת האמת הייתה חשובה ומהותית ביותר במסגרת קבלת ההחלטה אם להיכנס עם הנתבע בברית הנישואין, אם לאו; מכאן נגזרת חובת הנתבע ליידע את התובעת בכל הקשור לסוגיה זו, ואולם הנתבע לא עמד בחובתו זו והעדיף להימנע מלחלוק עם התובעת את המידע החיוני שהיה בידיו".
השופטת מודעת לביקורת שעשויה לקום על פסק דינה עקב השוואת תחום אינטימי, כגון חיי הנישואין, לחוזה מסחרי לכל דבר ועניין, ועל כן מחזקת את דבריה בתגבורת אקדמית מפי המלומד
שרשבסקי וקובעת כי גם אם קשר הנישואין אינו מייצר חוזה, בעצם
אקט הנישואין טמונות, אינהרנטית, חובות וביניהן החובה לקיים יחסי-אישות. חובה זו, גם אם אינה חוזית, היא משפטית, ועל כן חובת תום הלב חלה עליה דרך סעיף 61(ב) לחוק החוזים אשר מחיל את החובות מדיני החוזים, לרבות
חובת תום הלב "על כל פעולה משפטית אשר אינה נובעת מחוזה".
לאחר שהשופטת מימון משווה את קשר הנישואין האינטימי לחוזה מסחרי או לפעולה משפטית אשר החובות מתחום דיני החוזים חלות עליה בעקיפין, היא מחדדת חובה זו לאור היות קשר הנישואין קשר רגשי ומציינת כי חובה זו מתחדדת "ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר".
עוד קובעת השופטת כי הנתבע ביצע כלפי התובעת את עוולת התרמית.
"פגיעה באוטונומיה של התובעת לקיים חיי זוגיות אינטימיים" "התנהגות הנתבע כמתואר מהווה פגיעה קשה בתובעת, בכבודה, באוטונומיה שלה לבחור בן זוג על-מנת להקים עמו משפחה, בציפיותיה וברגשותיה. התובעת קיוותה להקים משפחה עם הנתבע לקיים עמו חיי זוגיות אינטימיים אולם הוא התנהג במרמה גרם לה להגיע לאחד הרגעים החשובים ביותר בחייה על יסוד שקרי ובולם את הגשמת ציפיותיה הלגיטימיות והסבירות".
השופטת קובעת כי התנהגותו של הנתבע עולה כדי
רשלנות - ולעניינו חרף העובדה שהטעה את התובעת בזדון ובכוונת-מכוון - עדיין ניתן לכלול יסוד נפשי זה בגדר עוולת הרשלנות - וזאת מכוח ההלכה הפסוקה אשר החשיבה גם מעשי זדון כרשלנות: "בהתנהגותו האמורה פגע בכבודה של התובעת אשר באה עם הנתבע לחופה ולטקס הנישואין ברוב פאר והדר, אשר ציפתה לנישואין טובים, כן פגע באוטונומיה של התובעת לנהל חייה כרצונה, לבחור אדם אשר יקים עמה חיי זוגיות ומשפחה. עקב המרמה בה נקט סיכל ציפיה זו וגרם לה להינשא לו בניגוד לרצונה האמיתי ולציפיותיה, עקב התרמית וההיצג השקרי גרם לה לפגיעה נפשית עצב ואכזבה...
"התנהגותו המעוולת גרמה לתובעת לשינוי במעמדה - בסטטוס שלה מרווקה לגרושה, מצב העלול לגרום לה נזק עתידי אם תרצה להינשא לכהן, וכן תפחית סיכוייה להינשא כגרושה ולא כרווקה. יחסי ארוס וארוסה איש ואישה הינם מעצם טיבם וטבעם יחסי קרבה מיוחדים, בעצם קרבה מיוחדת זו מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית".
עוד מציינת השופטת לעניין הנזק כי "אין ספק כי לתובעת נגרם נזק רגשי כבד ומעיק, פגיעה בחירותה בהיכנסה לחיי נישואין בהם לא חפצה באבדה את יכולת הבחירה כתוצאה מהסתרת המידע בדבר העדר יכולתו של הנתבע לקיים יחסי אישות, כן נפגעה התובעת במעמדה בהופכה ל'גרושה'".
פיצוי עונשי והרתעתי לאחר שקבעה השופטת מימון כי הנתבע התרשל כלפי התובעת, הטעה אותה ורימה אותה, וכי נגרם לה נזק ממוני, כמו גם נזק לא-ממוני, היא נדרשת לשיעור הפיצוי ולתכליותיו: "כאמור, הנזק שנגרם לתובעת גדול רב חמור ופוגע מזה שנגרם בגין לשון הרע. התובעת לא רק נפגעה נפשית כי אם גם מבחינת הסטטוס - המעמד האישי אשר נזקיו עתידיים, והושמה לניצול וללעג ע"י הנתבע. הנתבע השתמש בה ללא רצונה ופגע בזכות הבחירה העצמית שלה ובחופש שלה לנהל חייה כרצונה".
לאור סלידת השופטת מהתנהגותו של הנתבע היא מוצאת לנכון להשית עליו פיצוי עונשי: "הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות, בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי.
"ובעניין זה יושם דגש על חוצפתו של הנתבע לטעון בכתבי הטענות בהכחשתו את עובדות התביעה כי התובעת דרשה ממנו קיום יחסי מין בתדירות גבוהה בה לא עמד, מספר פעמים ביום ואף הייתה מתקשרת למקום עבודתו בדרישה שיגיע לביתם על-מנת לקיים יחסי מין זאת בעוד הנתבע הודה למעשה בחקירתו כי איננו מסוגל לקיים יחסי מין כלל.
"...סיכומו של דבר, הנתבע ישלם לתובעת סכום של 120,000 ש"ח, ובנוסף 30,000 ש"ח, הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל".
בנוסף לכל אלו, הושתו על התובע הוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
