| |
ויכל אלוהים מלאכתו אשר עשה ויאמר: נחה דעתי"
מי הוא אותו אלוהים אשר הוציא מפיו את הצירוף המופלא הזה "נחה דעתי"?
האם היה זה אותו אלוהים שאמר "יהי אור"? אותו אלוהים שברא אדם בצלמו ובדמותו? אותו אלוהים שנטע את עץ הדעת?
מסתבר שלא, כי אחרת היה הדבר מופיע אות באות, מילה במילה בספר הספרים;
האם היה זה הצלוב, שגילה כי בראשית הייתה המילה וציווה לעולם את הענווה ואת החמלה?
מסתבר שלא, כי אחרת היה הדבר מופיע אות באות מילה במילה בברית החדשה;
האם היה זה הנביא האחרון שראה את הנולד המוזר הזה זמן כה רב טרם היוולדו ?
מסתבר שלא, כי אחרת היה הדבר מופיע אות באות מילה במילה בקוראן.
גבירותיי ורבותיי, תנוח דעתכן ודעתכם – אף לא באחד מהספרים האלה, המשמשים יסודות נצחיים לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, תמצאו אפילו מקום אחד שבו נאמר בפירוש "נחה דעתי" גם אם תחפשו בנרות שבת וגם אם תחפשו בנרות חנוכה וגם אם תחפשו בשניהם גם-יחד.
ואף-על-פי-כן, הרי לא יתכן שמאז נברא העולם לא נמצא אף בורא, אף נביא, אף חוטם-בחסד-אלוהי שמתחתיו יצא אותו צירוף שבכוחו להתעלם מכל ראייה ולהביס כל טיעון וכל נימוק – אותו "נחה דעתי" הנחזה כטלית שכולה תכלת.
ובכול זאת, הרי עיניים ראוהו, אוזניים שמעוהו ידיים מיששוהו, אפים הריחוהו, וטעמו הרע עמד, עומד ויעמוד בזיכרונם של רבים עד קץ הימים.
הרי לא יתכן שאותו "נחה דעתי" נולד מרוח הקודש, מפני שאילו כך – היה גם הוא תלוי זה מכבר על הצלב.
ובכול זאת בן-בנוֹ של בכול זאת? הרי נשאלת השאלה...
לא שקטנו ולא נחנו והרחקנו לכת מבראשית ועד ימי הביניים, וראו זה פלא: שם מצאנו דווקא את היפוכו של דבר, כלומר: "לא נחה דעתי".
מאוכזבים קמעה, נחנו מעט, שאפנו קצת רוח, והתאוששנו די הצורך להמשיך עד ימי בראשית של המאה העשרים; לא עברו ימים רבים וכבר דִפדפנו ועִלעלנו ופִשפשנו בכתביהם של הטובים בסופרינו והגדולים במשוררינו עד שכמעט קהו עינינו, והינה לפתע פתאום, ממש ברגע האחרון שלפני ההיוואשות הסופית, צץ לפנינו במלוא אונו כביכול אותו "נחה דעתי" בכבודו ובעצמו, כמעט יש מאין, ואצל מי אם לא אצל הזוכה הראשון שלנו בפרס נובל, הלא הוא ש"י עגנון זצ"ל.
עוד אנו שׂשׂים על המציאה, ובעוד שירה גדולה עולה מגרונותינו ופורצת "ימה וקדמה וצפונה ונגבה", בסדר זה או אחר, והינה שוב לפתע פתאום, כאשר יארע לעתים קרובות – אליה וקוץ בה: "נחה דעתי קצת ולא נחה כל צרכה" , כך בפירוש גם אצל גדול סופרינו המתים; לא "נחה דעתי" מלא ונפוח ואדום לחיים וּגבה-אף, אלא נחה "קצת" ו"לא כל צרכה" רחמנא ליצלן.
שמא תקשו ובצדק: מה פירוש "נחה קצת ולא נחה כל צרכה"? האין זה אומר שהיא נותרה וחצי תאוותה בידה?; ושמא היא גם מתהפכת בשל כך על משכבה בלילות , לא עלינו! ושמא דווקא כן עלינו, רחמנא ליצלן בן-בנו של רחמנא ליצלן; ואם כך, אנה אנו מובילים את החרפה?
נואשים ייאוש חסר-תקווה עמדנו כבר למשוך ידינו ורגלינו מן החיפוש המתיש והמתסכל אַחַר המקור המוחלט של אותו "נחה דעתי" חד וחלק שאין לו זכר בתרבותם של עמי התרבות – והינה, עוד אנו מתנחמים נחמה פורתא בכך שישנם בעולם ייאושים גדולים יותר - מבליחים להם לפתע אורות משונים, ממש בטווח יריקה; אבל אנו שאיננו מורגלים לירוק לבארות שמהן אנו נאלצים לשתות – מחליטים להמשיך לשרך את רגלינו העייפות והצבות אל עבר מה שנראה כסופו של מסע ארוך אל תוך הלילה, חרף ועל-אף ולמרות ובניגוד לקולות התבוסתניים הרוחשים ולוחשים חזור-ולחוש ממעמקי בְּטָנֵינוּ ומבין כפלי בְּטָנוֹתֵינוּ: "פאטה מורגאנה! ח |
|
|
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
עידן סובול |
|
| |
... "פאטה מורגאנה! חזון תעתועים! חזיון שרב! הלוצינציה" וכיוצא באלה כינויים למראות-שווא, מה שבאמת הכי מתקבל על הדעת.
אך שוב הִנֵּה: מה טוב שלא ירקנו, כי בסופו של לילה של סופו של יום באה החידה על פתרונה והתעלומה נגוזה בהותירה תחתיה עשרות, מאות ואולי אפילו אלפי "נחה דעתי" שיוצאים ומתגלגלים כציגענע באבקעס – לא מעכוזיהן של עִזים בדיר, כדרך הטבע, אלא דווקא, כאילו להכעיס, מתחת ידיהם העדינות וציפורניהם המוקפדות של שופטי ישראל המכהנים להם בשׁוּבָה וָנַחַת, כיאה לעליונים שבעליונים, אפילו בימים טרופים אלה;
ואילולא הקפדנו אנו, כהרגלנו, כפל-קפידה – מאותן קפידות שגוֹיי הארצות מכנים אותן "דאבל-בליינד צ'קינג" – לנקוט לשון נקייה , היינו עלולים להיכשל, חס וחלילה, בלשוננו ולכנותן "החראות-דין", לא עלינו ולא עליכם, מאותן שצִבען וריחן מדברים בעד עצמם, שאילו חי כיום בינינו אותו רב מפורסם מאותה אנקדוטה ישנה – היה קם ומצווה להוציא אותן עִזים, גם מכבוד הבית ההוא וּגם מִלקסיקונם של יושבֵי-בו, כדי שירווח לכולנו, ותוכל סוף-סוף גם דעתנו לנוח ממנוחות דעותיהן הנפחניות ומתנוחות הכרעותיהן המשונות. אמן ואמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
הנ"ל |
|
| |
אין לבג"ץ לא רשות ולא סמכות להתערב בפעילות השוטפת של הרשות המבצעת. השימוש בתקציב המשרד לתרבות לא קבוע בחוק. הוא לשיקול דעתו האישי של השר הממונה. הציבור מפקח על פעילות השרים. אם הם מקבלים החלטות לא נכונות, הם לא ייבחרו לכנסת בבחירות הבאות. כל הענין הזה הוא בפירוש לא בסמכות בג"ץ.
בגלל שבג"ץ מבזבז את זמנו על דברים שלא נוגעים לו, מחכים האזרחים עשר שנים לפסק דין. |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
על הסף |
|
|
3 |
|
| |
|
כפי שטענתי וכפי הנראה "אמנות לעם" דהיום ,איננה פועלת בתו"ל.הן במעשה והן במחדל טוענת היא לטענת "זאב" אולם ללא תשתית ראייתית הולמת,ובחוסר תו"ל .שמה ואולי הנהלה זאת תשב על עצמה ותעשה סדר בית ? |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
גדע |
|