במוצאי חג שבועות, אחרי כל הפסטות, הגבינות, השמנות ושאר טירוף הלקטוז ששטף את המדינה, הייתי חייב לצאת מהבית. כולם - ההורים, החברים, החברה - עזבו אותי ומצאו להם איזה לוקיישן אחר להיות בו (איטליה, ניו-יורק, אפילו חיפה) והאמת? אני לא מאשים אותם. בין גל חום אחד לסופות אבק וממטרים מקומיים, גם אני הייתי שמח לבלות את החג בגריניץ' ווילג' או בטוסקנה.
כך יצא שבשבוע האחרון פשוט לא יצאתי מהבית. בישלתי, ניקיתי, ישנתי, סידרתי את הארון, רוקנתי את הממיר מתכולתו, אבל כל זה רק בדלת אמותיי. הקוצ'יני, ששרד לספר על ארוחת חג אמיתית, מצא אותי במוצאי החג מעלה עובש על הספה מול (אני חושב) פרק של SCI. חבר אמיתי לא משאיר חבר אחר לגסוס על הספה, ולפקודתו יצאנו החוצה לנשום אוויר אמיתי: לים.
נסעתי להוראותיו עד הטיילת הצפונית של יפו/קצה טיילת צ'ארלס קלור והחנינו מול כניסה שעל פניה חלפתי עשרות פעמים, אך בה טרם נכנסתי. כמו מערת הקסמים של אלאדין, גם 'האני ביץ" לא מסגירה שמינית מהיופי הפנימי שלה על-פי חזיתה הלבנה והפשוטה. רק כשנכנסים מגלים את הפנינה הזו שכנראה נקראת "החוף האחרון של תל אביב" מסיבה מסוימת. השקט והכורסאות הלבנות בהן אתה פוגש במקום, כמעט גורמים לך להאמין שנכנסת למחילת הארנב של אליס ושאינך אי שם באמצע יפו.
חמש וחצי בערב, הכורסאות הלבנות הומות זוגות, תיירים, משפחות ובאופן פלאי כולם מחויכים ורגועים. כנראה ההשפעה של הים והמוזיקה. אנחנו התיישבנו על הבר שם פגשנו במקס, שועל ברים ותיק שקלט אותנו ומיד ניגש להכין לנו איזה קוקטייל או שניים. אני התחלתי עם קייפירינייה (40 שקל) מצוינת ובעיקר חזקה (לא כמו החיקוי העלוב הזה שמגישים לנו בחתונות, שבשביל להרגיש את האלכוהול בו, צריך להתסיס את הלימון לבד בבית), והקוצ'יני פנה למוחיטו דובדבנים (40 שקל). החשד שלי שהבחירה שלו הייתה טובה יותר, עלה כשמקס עמל כמעט חמש דקות על המשקה האדום הארוך, והתממש סופית כשטעמתי את המשקה. מאוד לא גברי, אני יודע, אבל איזה קוקטייל: חמוץ, מתוק, חזק, מרענן. הייתה לי תחושה שמקס מבזבז את כישוריו מאחורי הבר על קוקטיילים, אבל מה אכפת לי? הבחור יודע את העבודה.
לקוח הזמין מרגריטה תות ואנחנו זכינו לטעום את שארית הבלנדר. שוב, יופי של קוקטייל. מעט מתוק מדי לטעמי, אבל לא לטעם הקוצ'יני (כלום לא מתוק מדי לקוצ'יני). תחקיר קצר העלה שמעבר לקוקטיילים בשקיעה, המקום מפורסם גם באירועים שהוא מציע ואפילו בארוחות בוקר המוגשות עד השעה 13:00.
כשעברתי על התפריט, נזכרתי שמרוב שינה וטלוויזיה שכחתי לאכול. גם זה נפתר מהר יחסית, כשדגמנו ממנות הבר הקלאסיות: ראשונה הגיעה הכרובית המטוגנת בצ'ילי מתוק (29 שקל) שהייתה ענקית, חמה ומטוגנת כראוי, כלומר לא נוטפת שמן כפי שהייתי מצפה מבר-חוף (זה לצערי המצב בעיר הולדתי חיפה).
בהמשך פירקנו ערימת כנפיים מוקפצות בצ'ילי מתוק (35 שקל) שהייתה עשויה לשמש כמנה ראשונה יחידה לזוג לפי כמות הכנפיים, אך לא אותנו. הקוצ'יני אומנם פרש בכנף הרביעית, אבל בשביל מה יש חברים? מצצתי כל אחת מהן כאילו סם החיים טמון באחת העצמות הללו. ייתכן וכן, אולי הייתי צריך להזמין עוד צלחת כזו רק בשביל לוודא...
אחרונה חביבה הגיעה מנת קציצות טלה ובקר, או בעברית - קבבונים (56 שקל) - שהוגשו לצד עגבניות חמות וחצילים מטוגנים בטחינה. הייתה לי תחושה שהקבבים יהיו לטעמי, אך דווקא הטחינה היא זו שהפתיעה אותי לטובה. אתם מבינים, כבן למשפחה פולנית, טחינה מקבלת אצלנו בבית כבוד עצום. אין סוג, זן או שילוב שאמא שלי לא ניסתה עלינו ואני די משוכנע שאם היה מבחן טעימה עיוור לטחינה בארץ, הייתי מזהה את רב הסוגים ואף מוזמן לתחרויות בינלאומיות. בכל אופן, הטחינה ב'האני ביץ" הייתה סמיכה, לבנה ומדויקת עם כל המרכיבים שבצלחת. טחינה שנעשתה באהבה ובאה מבית טוב.
תהיתי לגבי ההמשך: ברזי הבירות נצנצו לי (טובורג, קרלסברג וויינשטפן) אך אז ראיתי שהקוצ'יני כבר אוחז במרגריטה פסיפלורה קפואה (40 שקל). הפרי הזה די מיצה את עצמו בעיניי, אבל כשהוא קפוא, מול הים, ועם אלכוהול בתוכו - אני לא באמת יכול לסרב. לקינוח לקחנו סיכון עם אורגזמה קפואה (אוקסימורון?) ומעליה קצפת קפה (39 שקל) שילוב מרענן, מתוק להפליא וללא ספק - קינוח הולם לאחר צהריים של קוקטיילים ונתז גלים. הקוצ'יני סיים את האורגזמה שלנו, כי מגירת המתוקים שלי כבר התמלאה.
נפרדנו ממקס, מהים והשמש של 'האני ביץ". אני שאפתי מלוא הריאות שאיפה אחרונה של אוויר "מבחוץ" וכבר התכוננתי לשוב לבת זוגי הספה, כשברגע האחרון על הקטנוע, הקוצ'יני זרק: "גלידה?" איך אני יכול להגיד לא לחבר?
