זה היה מופע ללא אשליות. לכל מי שהגיע אמש לאצטדיון בלומפילד הייתה מטרה מוגדרת מראש; איש מהם לא חשב שהוא עומד להיות עד לקונצרט של מוזיקאית פנומנלית; ההסכם היה קצר וברור: אנחנו נתרום לקהילה וריהאנה תשיר את "אמברלה".
אחרי שואו קצר ואפקטיבי של צמד הדי ג'ייז המצחיק בעולם - האחד מנגן שירי חתונות והשני עושה תנועות - עלה לבמה אסי עזר באווירת הדחה דרמטית וביקש מהקהל שיודה לעצמו ולא פחות חשוב - לחברת אורנג'. ואז הגיע מופע הזיקוקים אקסטרווגנטי ומרהיב שגורם לארבעה ביולי להיראות כמו מטח קאסמים והעמיד את המופע של ריהאנה מול רף גבוה.
במקום לעלות בתום הספקטקל הזה ולמשוך קדימה את המומנטום, ריהאנה ציננה קצת את הקהל והמתינה עשר דקות נוספות ואז פתחה עם "הארד" אלא שרק עם "דיסטרביה", השיר הרביעי, ההופעה בעצם החלה. ברגעים הללו עיקר המאמצים הוקדש למחשבות על הווידאו המרשים מאחוריה, שכלל הפגזות מטוסים, רובים יורים ופצצות גרעיניות, ותהיה עד כמה הוא מתאים לקהל ש-90 אחוז ממנו הולך לצבא בזמן הקרוב.
למרות שההופעה שלה היא הדבר הכי רחוק מחלטורה - חופן רקדנים, זמרות ליווי ולהקה חיה, מלאה ומתפקדת, הכוללת את הגיטריסט של המטאליסטים הרכרוכיים "אקסטרים" - נדמה שריהאנה היא זמרת שעובדת טוב יותר במועדון, בבר או במזמוזים על הספה. הניסיון להקנות נפח וחיות למוזיקה שלה נידון מראש לכישלון.
דווקא בבלדות כמו "ריהב" ו"אנפייתפול", שעם שירה בציבור של כל האצטדיון הצליח אפילו לרגש, התבהר שריהאנה היא זמרת בכלל לא רעה; עם מנעד, נשמה וגרוב. חבל רק ש"פון דה ריפליי", שיר הפריצה שעדיין מהווה את שיא הקריירה שלה, קיבל רק איזכור קטן בתוך "פליז דונט סטופ דה מיוזיק", שמעיר את האצטדיון מסקציית הבלדות.
על-אף שהיא פרפורמרית אנרגטית ומשקיענית, אין לריהאנה את החומרים הדרושים כדי להחזיק איצטדיון שלם על הרגליים במשך שעה וחצי. כלומר אין לה מספיק להיטים. מה שכן יש לה זה את ה-להיט, ובשביל לשלוח את הילדים החמודים שקיבלו כרטיסים אחרי שהתנדבו בעזרה לקהילה, לפעמים כל מה שצריך זה קצת שירה בציבור של ההברות "אלה אלה אלה".
