כל מאוהב מתחיל מכיר את הפלופ הזה: ככל שמתאמצים יותר להעמיד פנים נינוחות, כך התוצאה מזיעה יותר. הגוף, שמחפש יציבה יעני-נטורל, רוטט בתדר עדין שהַבריאה ייעדה במקור לכנפי הברחש. המבוכה מוסתרת בהלצות, אלא שאך המילים יוצאות מהפה, הן תכף רוצות להתאבד מרוב חרטה (אבל כבר אין להן, למילים המסכנות, מגדל בבל לקפוץ ממנו). מבטו של המאוהב מרפרף על האובייקט שלו בחשאי, אך כמו ארנבת שקופאת על עומדה כשהיא חשה בסכנה, המבט מאחר לברוח משדה הראייה וניצוד. לעתים יקרה שהצד המורשם, החומל על הצד המרשים, יגיש לו, בנדיבות של אכזרים, כמה פרלינים של חיבה. חיבה היא לפעמים נקודת האמצע בין בוז לחמלה.
גם התוכנית של ערוץ 1 המלווה את המונדיאל מתאמצת כל כך להיראות קוּלית ונינוחה, עד שזגוגית המסך מתכסה אגלי זיעה. המנחה צופית גרנט מנסה-כה להצטייר חופשייה בהליכותיה, עד שלשונה מתבלעת עליה שוב ושוב. "ממש לא אכפת לי להישרף, החיים שלי קשים לאחרונה", זרקה גרנט לאורחיה, שאוזניהם פלבלו במבוכה למשמע נהמת-הלב האינטימית. "לא, לא, תישארי איתנו!", ניסתה אורחת צעירה אחת לשכנע את גרנט שהחיים יפים. אך גרנט הקשתה: "למה?". אם הדיאלוג הזה נשמע לכם סהרורי אפילו ביחס לתוכנית לילה, יש מצב שהצדק עמכם.
לצידה של גרנט ה'זרוקה' והנרקיסיסטית יושב טל ברמן, שלוהק לתפקיד 'המבוגר האחראי באולפן'. עיניי נאחזו בדמותו הנבונה והרגועה של ברמן כפי שעיני הספן נאחזות באור המגדלור. רק כך הצליחה אוניית הסבלנות שלי לצלוח את שלולית הבלה-בלה.
בעוד גרנט מרוכזת בעצמה, ומדי פעם מתקיפה את אורחיה בהערות כמו "וואלה, אתה דומה לרונאלדינו", ברמן נוהג באורחיו בסקרנות אדיבה. סגנונות ההגשה הקוטביים לא משלימים זה את זה, אלא מתנגשים. הצרימה בין שני המנחים מזכירה לי את תופעת ההתאבכות של גלי האור, שעליה שמעתי בתקופה שביליתי בפקולטה למדעים מדויקים: בעוד במצב של 'התאבכות בונה' שני גלי אור נפגשים והשיאים שלהם מתמזגים בהרמוניה, במצב של 'התאבכות הורסת' השיא של גל אחד מתחבר עם השפל של הגל השני, והתוצאה היא שהגל מתאפס. גם אורחי התוכנית הם שעטנז שמתאפס - דוגמנית לשעבר, זמר מזרחי, בלשן (
רוביק רוזנטל) ואחד קובי אריאלי, שצפה בלי מחאה בווידאו-קליפים הוולגריים.
משה שלונסקי נראה מכונס בעצמו ומבויש בתוך גיגית המלל-דֶלֶל.
כיביתי את להגם הריק של האורחים (גם זו אמנות: לקרקר מבלי לומר דבר), ויצאתי למרפסת לצפות בתוכנית אירוח אחרת. הירח ישב על כס ההכרחיות השקטה ואירח את הכוכבים. עטלף חג סביב העץ, כנפיו פולחות את הלילה. יש המפרשים את אדישות היקום כנינוחות בלתי מאומצת.