כמה שווה עוגמת נפש ממס הכנסה? רשות המיסים תשלם 8,000 שקלים לאיש עסקים ואשתו בגין ביצוע פעולת עיקול מוטעית ורשלנית. שופטת בית משפט השלום בתל אביב, אורנה לוי, קיבלה בשבוע שעבר (25.7.10) את טענת בני הזוג יעקב ומרים שוטן, בדבר זכאותם לפיצוי בגין הטרחה שהייתה כרוכה בטיפול שחרור רכבם מעיקול שבוצע שלא כדין, ובגין עוגמת הנפש, הדאגה והצער שהיו כרוכים בהליך העיקול.
הפרשה החלה כאשר בני זוג רכשו קרקע, אך עקב תקלה טכנית שילמו מס רכוש עבורה בגין כל השנים למעט שנת 1999. ב-7 בדצמבר 2005, יום רביעי בשבוע, הודבקה על דלת ביתם של התובעים "התראה לפני פריצה ועיקול - הודעה על בצוע פעולה בכוח", וזאת עבור חוב של 11,037 שקלים. עוד נכתב בהתראה כי אם לא ישולם החוב בתוך 48 שעות יעשה שימוש בכוח לפריצה בהתאם לפקודה.
התובעים שהו בחופשת סופשבוע ארוכה בצפון הארץ עד לשעות אחר-הצהריים של יום ראשון, ה-11 בדצמבר. כאשר חזרו לביתם ביום ראשון, ראו התובעים את ההודעה והתכוונו לברר את הנושא למחרת.
למחרת היום בשעה 06:30 בבוקר הגיע לבית התובעים צוות גבייה במטרה לבצע עיקול לרכב אשר חנה בחניית הבית והיה רשום במשרד הרישוי על שם התובעת בלבד. שוטן ביקש לשלם את החוב באמצעות שיק אך צוות הגביה דרש כי החוב ישולם במזומן בלבד. מאחר שלתובעים לא היה הסכום הנדרש במזומן בוצע העיקול והרכב נגרר מהמקום.
מיד לאחר מכן פנה שוטן למשרדי מיסוי מקרקעין ולאחר שנפגש עם יצחק חיון - גובה ראשי ברשות - שילם באותו היום סכום של 8574 שקלים, לאחר שניתנו לו הקלות ברכיבי הקנסות, ההצמדה והריבית. מיד לאחר מכן ובאותו היום גם בוטל העיקול והרכב שוחרר, כנגד תשלום הוצאות אחסון, פריצה, עיקול והעברה בסכום של 1302 שקלים.
בני הזוג שוטן, באמצעות עו"ד שלומי תורג'מן ממשרד אפיק תורג'מן, טענו כי קביעת השומה נעשתה מבלי שהיה קיים חוב אמת לתובע. עוד טענו בני הזוג כי הקרקע הפכה מפנויה לבנויה בשנת 1998, ובידיהם ישנו טופס 4 המאשר זאת, ולכן לא היה מקום להוצאת שומת מס רכוש לשנת 1999. לדבריהם, השומה נעשתה מבלי שכל המסמכים הרלוונטיים עמדו בפני עורך השומה וכי כל המסמכים הומצאו לנתבעת על-ידי התובע באמצעות רואה החשבון שלו.
שהות של 48 שעות לאזהרה, אך בפועל נדרש תשלום תוך 12 שעות בלבד
ע"פ פסק הדין, מנהל מיסוי מקרקעין לא הוכיח ששלח דרישה לתשלום החוב טרם בצוע פעולות הגביה בהתאם לפקודה ולתקנות. התובעים כלל לא ידעו על קיום חוב כיוון שלא קבלו כל דרישה או הודעה על כך, כאמור. לדברי התובעים, האזהרה לא נמסרה לתובע עצמו והנתבעת הסתפקה בהדבקה על דלת ביתו, כאשר הוא כלל לא היה בביתו. בהתאם לאזהרה ניתנה שהות של 48 שעות לשלם את החוב אך בפועל לא ניתנה אפשרות מעשית לשלם החוב וניתנו לתובע רק 12 שעות מעת שראה את האזהרה.
בני הזוג שוטן טענו כי על הנתבעת היה לפעול בהגינות וסבירות ולא להיחפז במשלוח צוות הגבייה. כמו-כן טענו, כי על פרטי האזהרה לא הופיעו פרטי הגורם עמו ניתן לברר את נושא החוב וכמו-כן, פעולות העיקול בוצעו ללא נהלים מסודרים: פריצת הרכב נעשתה לפני שניתנה לתובעים הזדמנות לפרוע את החוב ולמרות שמפתחות הרכב נמסרו, בחר צוות הגביה לפרוץ לרכב. בנוסף, לא ניתנה אפשרות לשלם את החוב בכרטיס אשראי או בשיק ואם לא די בכך, הרי שהרכב שעוקל היה רכבה של התובעת בלבד, שהיא אינה החייבת אלא רק התובע, ולכן אסור היה לעקל את רכבה.
בית המשפט קבע כי הנתבעת לא קיימה את תנאי הסף בדבר משלוח דרישה בכתב ולכן התובעים זכאים לפיצוי בגין הליך העיקול שבוצע בניגוד להוראות הדין, ולהחזר סכום 1302 השקלים בגין שחרור הרכב, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום התשלום בפועל.
עוד קבע בית המשפט, כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הטרחה שהייתה כרוכה בטיפול בשחרור הרכב מעיקול ובגין עגמת הנפש, הדאגה והצער שהיו כרוכים בהליך העיקול, ופסק כאמור לטובתם פיצוי בסכום של 8000 שקלים כולל ריבית.