ג'ונתן שינר, אקדמאי בריטי, חוקר בספרו החדש "הצהרת בלפור: מקור הסכסוך הערבי-ישראלי" את תפקידה של בריטניה בסכסוך, כמו גם היבטים נוספים של ההצהרה. כך מדווחת (ב', 9.8.10) סוכנות הידיעות הקנדית.
שינר חוקר את ההצהרות הסותרות שחילקה לונדון לערבים כמו גם ליהודים ואפילו לבת-בריתם צרפת, אשר השאירו את כל הצדדים מבולבלים למדי. חוסיין בן עלי, השריף והאמיר של מכה, קיבל התחייבות מהבריטים, בהסכם שנודע לימים כ"מכתבי חוסיין מקמהון", לשליטה ערבית באזורים שישוחררו על-ידי הבריטים מהעות'מאנים בתמורה לתמיכתו במרד כנגדם. למרות ההבטחה, אשר נתפשת בעיני רבים בעולם הערבי כסימן לבוגדנות מצד המערב, חוסיין לא קיבל את שהובטח לו.
עבור שינר, התנועה הציונית הייתה חבורה של "אופורטוניסטים מלאי השראה", אשר ראו את מלחמת העולם הראשונה והמאבק בטורקים כהזדמנות להקים מולדת לעם היהודי. מנהיג הציונים, לדבריו, היה חיים ויצמן, אשר פיתוחיו המדעיים סייעו לו בהשגת קשרים קרובים עם דיויד לויד גורג', ראש ממשלת בריטניה לשעבר, עוד בטרם נכנס לתפקיד.
רבים בבריטניה סברו, כך לפי שינר, כי אם יצהירו על תמיכתם בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל הדבר יגרור את תמיכתם של יהודי ארה"ב ורוסיה לתמוך במאמץ המלחמתי נגד העות'מאנים. בנובמבר 1917 חתם הלורד ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, על הכרזה שבה בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד רוטשילד, והכירה בתנועה הציונית כמייצגת את העם היהודי בארץ ישראל.
לטענתו המנומקת של שינר, שורשי הסכסוך טמונים באותה הצהרה, ובהתנהגות הלא יציבה של הממשלה הבריטית באותם ימים. באמצעות תחקיר מעמיק של ימי תחילת המאה, שינר בודק את תפקידם של הבריטים ביצירת הסכסוך הישראלי ערבי. "ניגודים, הולכת שולל, פירוש לא נכון וחשיבה חיובית כל אלו יצרו שיני דרקון", לדבריו של שינר. "זה יצר קציר רצחני, שאנו ממשיכים לקצור גם כיום".
