"קצב ראה בכפופות לו מאגר ממנו בחר את חלקן לאובייקטים מיניים"

"מתוך מסכת העדויות שנשמעה, עולה בבירור כי הנאשם ראה בנשים הכפופות לו מאגר ממנו בחר את חלקן כאובייקטים מיניים; בתוך כך, משעה שמצאן הולמות את עניינו המיני, נהג הנאשם לנצל את רום משרתו ומעמדו במשרדים בהם כיהן, ובמקביל את חובתן של הנשים הללו לשהות במחיצתו, ולציית לו במסגרת מילוי תפקידהן (לצד שאיפתן לבסס מעמדן המקצועי), והכל במטרה לבצע מעשים מיניים באותן כפיפות". כך קובעת התביעה בפתח דבריה בסיכומי התביעה במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. חלק מהדברים הותרו עתה לפרסום על-ידי בית המשפט בתל אביב, לבקשת עיתון גלובס שיוצג על-ידי עו"ד יורם מושקט. נקודות עיקריות בדברי הפתיחה:

• בין קצב לקרבנותיו היה פער מעמדות עצום. היותן נתונות למרותו וחרדות למשרתן השפיעו על דרכי התנהלותן אל מול מעשיו. לכך הצטרפה היראה הטבעית כי הסירוב מצידן יוביל לאכזבה שתתורגם לפגיעה במעמדן. הן חששו כי יתקשו לשכנע אחרים כי המעשים אכן אירעו, וכי הדבר יגבה מהן מחירים רגשיים כבדים. לכן המתלוננות סירבו באופן עדין ומחושב, תוך הקפדה על כבודו של הנשיא;

• הנשיא איתר נתיב ספציפי לכל אחת מקרבנותיו (לפי מידתה, אופיה, מידת התלות שלה בו וכד'). לרוב עשה זאת באמצעות תשומת-לב מודגשת ומחמיאה כדי לשבות את לבה. הוא אף נתן לה גיבוי מקצועי בהשוואה לעובדים אחרים באופן שהעצים אותה, תוך חתירה לביצוע זממו;

• גם מתלוננות שסירבו למגע מיני שודרגו למעמד מיוחד של "מקורבות ל'בוס'" וזכו לגיבוי ולתשומת לב, כדי לנסות ולשבור את ההתנגדות ולקבל מהן הסכמה. קצב נואש רק לאחר שהבין את עקשות הסירוב;

• הנשיא לא הפיק הנאה משימוש בכוח, ואכן לרוב לא השתמש בו. די היה ברום משרתו כדי להשיג את מטרותיו המיניות. במקרים בהם הבחין כי הסיכון מצומצם והקרבן תחשוש להתלונן הרשה לעצמו שימוש גם בכוח פיזי;

• שבע נשים הופיעו בפני בית המשפט. אף אחת מהן לא פנתה למשטרה גם אחרי התפוצצות הפרשה. גם כשנחקרו העדיפו להצניע חלק מהמעשים מתוך בושה, עד שלבסוף התרככו ומסרו גרסה מלאה;

• המתלוננות בהן ביצע מעשי מין חמורים גם הוענשו על סירובן במידור כולל בתפקידיהן במשרד;

• הנשיא היה מודע לסיכון שיתלוננו נגדו ותיעד מבעוד מועד, בעצמו או באמצעות אחרים, ראיות "מחסנות" שיישלפו "בעת צרה", בתירוץ ש"במקרה" נשתמרו הן ברשותו, וכל זה במטרה להפריך את "התלונות הנקמניות" נגדו;

• במשפטו לא העיד על שהתרחש במציאות אלא מסר גרסה נפתלת, מניפולטיבית וערמומית. הוא נתן פרשנות מעוותת למסמכים ולראיות תוך התאמתם לצרכיו באופן שנועד לסמא את עיני בית המשפט, לעיתים תוך שימוש בשקרים, בלב נקודות המחלוקת, המגיעים כדי תמיכה בראיות שהציגה התביעה. העדות הייתה תבניתית ומלאת זריקת רפש על מניע אפל נגד כל מי שסבר כי פעל נגדו;

• עדויות המתלוננות והראיות החיצוניות שנוספו להן מבססות את התביעה. עדות הנאשם ועדי ההגנה מטעמו אינם מייצרים ספק סביר באשר לנטען כלפיו.