מתווכת מקרקעין הגישה תביעה נגד בני זוג, במסגרתה ביקשה לקבל את יתרת תשלום דמי התיווך המגיעים לה עבור מכירת בית ברחוב אחי מזנק 6 בראשון לציון. ב-3 ביולי 2009 חתמו בני הזוג הנתבעים על הזמנת שירותי תיווך בנוגע לבית. בעקבות מו"מ שנוהל בין הצדדים, סוכם כי עמלת התיווך תעמוד על סכום של 14,000 דולר מע"מ.
ב-19 ביולי 2009 חתמו הנתבעים על הסכם מכר עם בעל הבית תמורת סכום של 915,000 דולר. הנתבעים היו מיוצגים ע"י עו"ד, ועסקת המכר הושלמה. עבור דמי התיווך שילמו הנתבעים לתובעת 8,000 דולר כולל מע"מ. הנתבעים לא שילמו את יתרת דמי התיווך, משום שלטענתם הובהר להם ע"י המתווכת שהבית יימכר כמות שהוא, על כל תכולתו, ובפועל לא כך קרה.
הנתבעים טענו, כי הם הסתמכו על מצג זה ופעלו למכירת ביתם על תכולתו. לטענתם, משנודע להם שהבית לא יימכר להם עם כל התכולה, הם שקלו "לפוצץ" את העסקה, אך לא היו יכולים לפעול לביטול הסכם המכר בשל הקנס הגבוה שנקבע בהסכם. על כן, כך נטען, התובעת לא זכאית למלוא דמי התיווך.
השופטת חנה פלינר מביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א קיבלה את תביעת המתווכת, וקבעה כי גם אם צודקים הנתבעים בטענתם, שהבית היה אמור להימכר עם תכולה מלאה, וזהו המצג שהוצג על-ידי התובעת בטרם נכרתה העסקה, עדיין יש לזכור שהתובעת היא המתווכת בעסקה ולא המוכרת.
"תפקידה מסתכם בהפגשת המוכר והקונה, ומאותו שלב אלו הצדדים היחידים לעסקה - הם אלו שמנהלים את המשא-ומתן; הם אלו שקובעים את התמורה הסופית; את מספר התשלומים; את תאריך המסירה; את רשימת הציוד שתושאר ב
דירה. גם אם נעשו מצגים כאלו ואחרים על-ידי התובעת בשם המוכר, היה על הנתבעים לעגן את אותם מצגים בהסכם", כתבה השופטת בפסק הדין.
לאור האמור, התביעה התקבלה, והשופטת חייבה את הנתבעים לשלם למתווכת את יתרת דמי התיווך, במגבלת סמכותו של ביהמ"ש לתביעות קטנות - 30,000 שקלים. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם למתווכת הוצאות משפט של 500 שקלים.
