דויד גרוסמן מודה: "שקלתי לרדת מהארץ"

הסופר דויד גרוסמן התראיין בסוף השבוע לרשת הטלוויזיה בי-בי-סי בעקבות תרגום ספרו "אישה בורחת מבשורה" לאנגלית. הוא דיבר על חייו, על המציאות בישראל ועל מחשבות לרדת מהארץ. "שקלתי את זה, ותמיד יש פיתוי לעשות את זה. ואני יודע מתי אעזוב את ישראל - כשישראל תחדל מלהיות דמוקרטיה", אמר גרוסמן. לסופר הידוע יש גם טענות באשר למדינת ישראל: "חלק מהטרגדיה של האינדיווידואל והקולקטיב היהודי היא שבאמת מעולם לא הרגשנו בבית בעולם. ועכשיו, יש לנו את ישראל כבר 62 שנים, ועם זאת - היא עדיין אינה הבית שנועדה להיות.

הורגים אנשים באדישות

"כל מה שאנו משקיעים ביצירת אדם אחד והאדישות בה אנו הורגים אנשים - זה בלתי נסבל, פשוט בלתי נסבל". גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, ואף נשא לאחריה את נאום ההנהגה החלולה בכיכר רבין, מיעט לדבר על השכול האישי כאשר נשאל בנושא: "היו לנו 20 שנים טובות כמשפחה. במדינה שלנו זו כמעט חוצפה, לא כן?", ענה. "אני מעדיף לא להרבות בדיבור על אורי, זה אישי ביותר עבורי, למעט פרטי המעשה שאירע. את אחרית ספרו השלים לאחר השבעה על מות בנו, ועל כך אמר: "מאחר שהכותב השתנה אחרי מה שקרה, אני חושב שהאינטנסיביות של הספר השתנתה וההבנה שכך זה לא יכול להימשך. לעיתים, באמצעות הכתיבה, אני יכול להבין דברים שאיני מרשה לעצמי להבין בחיים האמיתיים. כתיבה היא פעולה חושפנית מאוד". ובלי אקטואליה אי-אפשר. על המו"מ הישיר מול הפלשתינים אמר: "איני בטוח ששני המנהיגים שלנו, המנהיג הישראלי והמנהיג הפלשתיני, אמיצים דים לעשות את הצעדים הדרושים כדי להשיג פשרה. אחרי מאה שני של הרג, אולי במובן מסוים איחרנו את המועד".