38% מתיקי עבירות המין שנסגרו בין השנים 2009-2002, נסגרו בשל חוסר ראיות. 50% מתיקי האונס שנסגרו, נסגרו מאותה סיבה.
נתונים אלה הם חלק ממסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שהוכן עבור הוועדה לזכויות הילד, לקראת דיון שיתקיים היום (ג', 12.10.10), על טיפול הרשויות בדיווחים על עבירות מין נגד ילדים ובני נוער.
יו"ר הוועדה, ח"כ
דני דנון: "מדי יום משחררים לחופשי עשרות עברייני מין שפוגעים בילדים. המערכת לא מצליחה להרשיע את אותם פדופילים, ולכן חייבים לשנות את החוק הזה ולאפשר להרשיע את הפושעים מבלי לפגוע בילד בשנית". דנון מסביר כי הנקודה הבעייתית ביותר היא שעדותם של חוקרי הילדים ותיעוד החקירה אינם יכולים להתקבל כראיה יחידה לצורך הרשעת הנאשם.
לא מדווחים על עבירות מסקר שנערך על-ידי מכון "חרוב" לפני כשנה, עולה כי רק כ-55% ממי שראו בעצמם מקרה של פגיעה של הורים בילדים דיווחו על כך לרשויות. אלו שלא דיווחו, ציינו שלא עשו כן בשל חוסר נעימות ופחד, או בשל חוסר ידע אל מי לפנות. כרבע מהנשאלים טענו כי אינם יודעים למי לפנות במקרה של פגיעה בילד. כן נמצא, בסקר שערך המכון באפריל 2010, בלבול בקרב המשיבים בדבר המקרים בהם קיימת חובת דיווח, בדבר האפשרות שתוגש נגד המדווח תביעה בשל האשמת שווא ובשאלה אם אפשר למסור דיווח אנונימי.
לדברי ד"ר חניתה צימרין, נשיאת האגודה להגנת הילד, "כשנסגר תיק חקירה או שהתוקף מזוכה, הקורבן עשוי לחוות גל נוסף של פגיעה, ובכלל זה אכזבה מהמערכת ופגיעה באמון הבסיסי ביכולתה להגן על הקורבן. לאור זאת, חמורים ממצאי הממ"מ לפיהם 260 מהתיקים שנפתחו לבני נוער ב-2009 בגין עבירות מין נסגרו בהליך טיפול מותנה. בהליך זה נסגר התיק ללא רישום פלילי לחשוד, והוא מופנה לשירות המבחן לנוער".
