בקשתה של חיילת בשירות קבע, שנתפסה נוהגת במהירות 121 קמ"ש בדרך בין-עירונית, שהמהירות המותרת בה היא 90 קמ"ש, למחוק נגדה את כתב האישום - נדחתה.
סניגורה של הנאשמת העלה טענה טרומית למחיקה, בטענה כי הפרקליטות הצבאית הגישה כתב אישום מבלי שנתנה לנאשמת אפשרות לשלם קנס חלף ההעמדה לדין. לטענתו, התנהלות זו פגעה פגיעה בסיסית בזכויותיה המשפטיות.
הסניגור טען כי העבירה המיוחסת לנאשמת מהווה עבירת קנס על-פי צו התעבורה (עבירות קנס) התשס"ב-2002, ומשכך עומדת לנאשמת הזכות לבחור האם לשלם את הקנס או להישפט בגין העבירה, על-פי סעיף 288 לחוק סדר הדין הפלילי התשמ"ב-1982.
בית דין צבאי אישר את העובדות, אך קבע כי קיים שוני ראוי ובלתי נמנע בשפיטת חיילים לעומת שפיטת אזרחים בעבירות תעבורה, שבגינו אין להחיל את ההסדר של ברירת קנס במסגרת הליכי השפיטה הצבאית.
עוד קבע בית הדין כי איש קבע הנוהג ברכב צבאי, בין אם הרכב בבעלות הצבא או מוחזק בהסדר החכר (ליסינג), ואפילו הוא עושה כן בזמנו החופשי, מייצג את הצבא ומשפיע באופן נהיגתו על תדמיתו של צה"ל.
"הוא משמש דוגמה אישית לחייליו ומודל לחיקוי להם", כתב בית הדין והוסיף: "ראוי ונכון במציאות הנוכחית של הקטל בדרכים, לדרוש ממנו נורמות נהיגה זהירה ולהענישו בחומרה, אם לא עמד בהן".
בית הדין הצבאי אף המליץ למקביליו האזרחיים לא לאפשר ברירת קנס, וכתב כי כך ראוי היה אף לגבי אזרחים מן השורה, אלא ששיקולים של עומס, שאינם קיימים בצבא, מונעים זאת.
