את הקסם שבמילים שכתב אריאל מוצא גם MC גוגה, סולן להקת לוס כפרוס, שלא נולד לתוך העברית של מאיר אריאל אבל מצא בה קסם מיוחד: "כאחד שלא נולד בישראל, נראה לי שהוא אחד הכותבים הגדולים שהיו פה. אני לא יודע אם יהיו כאן עוד כאלה. אנשים היום רוצים את הכל לעוס ומוגש בכפית אבל מאיר גורם להם לחשוב. הדימויים שלו, השפה העשירה שלו והעובדה שהוא עושה זאת בלי אמצעים מתקדמים. בגלל שנחשפתי אליו אחרי שהתפתחתי מוזיקלית והתעצבתי, הוא לא חלק מההוויה שלי. החיבור שלי הוא ליוצר ולטקסטים שלו".
שלומי שבן, שלוקח חלק בפרויקט וביצע גרסת כיסוי ל"דאווין של שיר מחאה" באלבומו האחרון טוען שהקסם הוא "שילוב של דמיון, דיוק, תעוזה, מקוריות ורגישות. השירים שלו כל כך רב-רובדיים שבכל פעם שאתה שומע אותם, תגלה אבן שלא הפכת. בשמירת המורשת המוזיקלית שלו יש מידה של צדק היסטורי. בחייו הוא היה מופיע במקומות קטנים וחצי ריקים והיום, דווקא אחרי לכתו אנשים זוכים להכיר אותו. לאוזן ששומעת אותו בפעם הראשונה, היה משהו קצת מרחיק בהגשה שלו אבל מי שאהב את מאיר אריאל "השלם", התאהב גם בהגשה.
יואב קוטנר, שדר רדיו וחבר-מעריץ של אריאל מאמין שלתופעה הזו ישנם גורמים עיקריים. "הראשון הוא אלמנתו וכל המנגנון שקם להנצחת זכרו וכולל אנשים כמו יהודה עדר, שלום חנוך ואנוכי. אנשים שעובדים בלי מטרה כלכלית אלא בכדי שלא ישכחו". קוטנר מאמין שלאמנים המבצעים משיריו של אריאל יש משקל משמעותי בשמירת זכרונו: "האנשים הגדולים (אהוד בנאי, שלום חנוך, ברי סחרוף) עושים שרות נהדר ליצירה שלו. הגורם השני ששומר על הזיכרון הוא טיב היצירה עצמה: "מאיר כתב שירים שבחלוף הזמן מגלים את הכוח שלהם. שירים שלא מפחדים להיות ארוכים ולא מובנים. לקהל היום יש געגוע לתקופה שבה המוזיקה הייתה יותר מבידור, וחלקו חוזר לדברים שהיו פעם. מתייחסים אליו כאילו הוא בחיים בגלל חוסר הסיפוק".
פרופ' ניסים קלדרון, מחבר הספר "היום השני" ועורך סדרת מפגשים בין שירה למוזיקה, מספק תמונה בהקשר רחב יותר. "אני חושב שמתרחש פה תהליך מעניין והוא רצון של הקהילה האמנותית לתת לעצמה מסורת מוזיקלית, כזו שתהיה עמידה במבחן הזמן. יש לנו מסורת מילולית נהדרת כמו התפילות והטקסטים הדתיים, אבל לא מסורת מוזיקלית. עם התחלת הפרויקט הציוני היה ניסיון ליצור צליל מוזיקלי אותנטי. הניסיון נכשל והזמר הארץ ישראלי הפך לדידקטי, מיושן ובעייתי".
למיקום של אריאל על ציר הזמן יש, לפי קלדרון, תפקיד מכריע בשמירת הזיכרון שלו. "אנחנו מתעקשים שזו תהיה התרבות המתחדשת שלנו. לא שרים אותו כדי להיזכר, אלא כדי לברר איך זה כעת, בגלל שמאיר אריאל עמד על סף סוף הזמר העברי ותחילת התקופה המתחדשת. הוא ביקש לחבר בין אלתרמן ודילן, לייצר מסורת שלא אובדת עם הזמן". כמו האחרים גם פרופ' קלדרון מאמין שלטקסטים יש אריאל יש משקל ייחודי ומשמעותי אך הוא טוען כי לא ניתן להפריד אותם מהמוזיקה: "הטקסטים מאד מוזיקליים. בלי המוזיקה גם הטקסט לא קיים. הוא המציא מנגנון שמחפש צלילים בתוך השפה ומתוכם בונה משמעות – התוכן מוליד מלודיה וחוזר ממנה אל המילים".
שלל הסיבות הללו מספרות המון גם על האיש ולא רק על היצירה. אריאל היה מודע לחלוטין לכך ששיריו אינם נגישים לקהל הרחב אך לא היה מוכן לוותר על האמת שלו. היה ברור לו שהטקסטים מורכבים ומפותלים אך רק כך ניתן היה לספר את הסיפור. הוא ראה בכתיבה תהליך תובעני מאד שדרש ממנו המון תעצומות וביקש לקבל את אותה רמת השקעה ומחויבות מקהל המאזינים שלו. הוא אומנם הצהיר שהוא יוצר בעיקר עבור עצמו אבל רצה להצליח ולהגיע לקהלים גדולים. מופע המחווה והאלבום שמלווה אותו, לדעת קוטנר והאחרים, גואלים את היצירה של אריאל בכלל ואת "רישומי פחם" בפרט מהשכחה, וזהו תהליך מבורך.
אין תשובה אחת ברורה וחדה לשאלה שנשאלה בתחילת הכתבה. ברור שהיא מורכבת ממכלול הסיבות שהוזכרו כאן וברור עוד יותר שקהל ואמנים מוצאים גם היום, אחת עשרה שנים לאחר מותו, רלוונטיות ויופי בשירים של מאיר אריאל. ימים יגידו מה גורלו של מפעל ההנצחה הזה ומה מקומו של מאיר אריאל בהיכל ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית. נכון להיום, הוא נקודת הציר הבולטת ביותר ביצירתה של מוזיקה ישראלית ואחד התורמים הבולטים לתוכן הנוכחי שלה.
