|
1 |
|
| |
משטרת התנועה מחלקת לארבע רמות חומרה את עברות התנועה/תאונות דרכים:
א'. הקלה ביותר כולל דוחות. ב'.ג'. הרמות האמצעיות כוללות פגיעות גוף גם קשות והרס כלי רכב. ד'. החמורה ביותר מות או פגיעות מסכנות חיים. משטרת התנועה מטפלת אך ורק בשתי רמות ד. ממנה אינה יכולה להתעלם. ורמה א'. אין היא מתיחסת לרמות האמצעיות. המגישים תלונה על תאונה ברמות ב' וג' אפילו נפגעו קשה בגופם, אפילו נהרס רכבם לחלוטין, אומרים להם קחו פרטים מהנהג. אם הנהג סרב לתת פרטים וגם אם לפי הרישום קשה למצא כי אין מספר טלפון אומרים להם גשו לחברת הביטוח, ואינם זוכים להתיחסות נוספת. גם אי מסירת הפרטים על ידי הנהג אינה מעניינת אותם, להוציא תקופות שבהן המשטרה יוצאת ב"מבצע" בנושא. משטרת התנועה עובדת בשיטת המבצעים, מה שלא זוכה להתיחסות בדרך כלל נהיה חמור בעת מבצע. מעניין להשוות זאת לעבודתה של משטרת הפלילים. האם משטרת הפלילים עורכת מדי פעם מבצע בנושא תקיפה או שוד?
משטרת התנועה מטפלת באופן פעיל ביותר ברמה א', זו הפחות חמורה. דוחות על עברות גם דוחות שוא בין בהזדמנות ובין במבעים. כאן המשטרה אוהבת להראות את כוחה. ברמה זו אי מסירת פרטים הינה בכל מקרה חמורה גם אם לא היה נזק ואפילו אם גם לא היתה תאונה אלא כל הסימנים מעידים שבוימה תאונה. מקרים אלו נעשים יותר ויותר נפוצים על במיוחד על ידי קטנועים ורוכבי אופניים. כאן המשטרה תופרת תיקים בשיטות שהיא מלמדת את חוקריה. ברמה הפחות חמורה במקרים שלפחות נראים כפחות מסובכים המשטרה פעילה ביותר להראות כמויות – זה ההישג שלה וזה הכי קל. ברמה זו המשטרה משוחררת מביקורת הפרקליטות. למשטרת התנועה מערך תביעות משלה. התביעה המשטרתית עושה הכל כדי שתהיה תביעה, גם בחיר של חוסר תאמה אפילו לכתב ה"חוקר" שכל כל טרח להביא להרשעה ולפעמים לא מספיק הצליח. כך שרושמי התביעה לעיתים גם משפצים את התביעה במחיר של חוסר תימוכין בעדות כביכול כדי להתאימה לחומר מרשיע. בדרך זו רוב המגיעים לבית הדין לתעבורה הינם נהגים נורמטיביים ואילו רוב הנהגים הפראים והמסוכנים אינם מגיעים לבית הדין.
בכך לא נגמרת ההתחכמות. התובעים בדיון המשפטי גם הם ממערך התביעות של המשטרה אלו שוטרים לבושים אזרחית. תפקידם לעשות הכל למען הרשעה שזה אומר: אם המתלונן מתגלה כבלתי אמין ביותר, כפרחח כבריון ועדותו מלאת סתירות יתעלמו מכך, אם תהינה סתירות מהותיות בין עדותו בדיון לתלונתו במשטרה גם כאן יתעלמו מכך, אם בא כוח הנאשם מבקש למסור לבית המשפט את תלונתו במשטרה – שאותה בית המשפט אינו מקבל מלכתחילה, תהיה התנגדות מצד התביעה בטענה שאין סתירות. אם אין סתירות למה להסתיר? הפירוש האמיתי ל"אין סתירות" הוא יש סתירות אך עדיף להסתירם לבל יודע. בעת עדות הנאשם ההתנהגות כלפיו היא בריונית הפרעה לעדות, התפרצות לתוך העדות בשאלות על מה שטרם הגיע אילו בשם חקירה נגדית. ליצור רושם בכתובים כאילו יש סתירות שוב לא לתת להסביר ולבקש להפסיק עדות.
והשופטים? השופטים הם מטעם המשטרה בדרך כלל תובעים משטרתיים לשעבר. אלו אולפו במשטרה ובהגיעם לכס השיפוט הם כמו התביעה משמשים זרוע של המשטרה. בתירוץ של לחץ ו"בזבוז זמן יקר לוחצים בכל הברוטליות להודות . בכך המשטרה מעודדת מאוד ומגדילה את התביעות. השופטים שוב מתלוננים על הכמות לוחצים להודות וחוזר חלילה. על פי ההגיון כמות התביעות צריכה דוקא לגרום לכך ששופטים לא ימהרו להשביע את רצון המשטרה ולא ימהרו להרשיע. בידם הסמכות אף להעניש שוטרים שביעו בדך פלילית לתביעה. זה ודאי היה מרתיע את המשטרה. אלא שלא כך. עצם קיומו של בית דין |
|
| כתובת IP: |
217.132.243.117 |
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
ולטרן |
|
