היכולת שלנו לעבוד בשיתוף-פעולה עם אנשים אחרים מסתתרת, לפחות בחלקה, בגנים שלנו. זוהי המסקנה אליה הגיעו מדענים סקוטים שחקרו 1,000 תאומים ובחנו את הגישה שלהם ליצירת קבוצות חברתיות עם אנשים ממוצאים שונים ומרקע דתי שונה.
הם גילו כי תאומים זהים נטו יותר מתאומים לא-זהים להגיב בצורה דומה, מה שמרמז על השפעה גנטית. יחד עם זאת, החוקרים הדגישו כי עדיין גם גורמים אחרים שולטים בנטייה. הממצאים פורסמו בכתב העת Psychological Science.
מחקרים בתאומים הם דרך סטנדרטית לבדוק אם קיים מרכיב גנטי למחלה או, במקרה זה, להתנהגות. בדרך-כלל נעשית השוואה בין תאומים זהים, החולקים את אותם גנים, לבין תאומים שאינם זהים, שחולקים מספר מועט יותר של גנים.
במסגרת המחקר הנוכחי, התאומים נשאלו שאלות שבדקו את הנאמנות שלהם לקבוצות החברתיות שלהם עצמם, במיוחד עד כמה חשו מוכנים ליצור קבוצות חדשות עם אנשים מרקעים שונים. התשובות של התאומים הזהים היו בדרך-כלל זהות, בהשוואה לאלו של התאומים הלא-זהים; כלומר, לפחות במידה מסוימת, גורם כלשהו בגנים הנוספים אותם הם חולקים השפיע על דעתם. העובדה שכולם גדלו ביחד כתאומים הורידה את הסבירות כי גורמים סביבתיים הם האחראים לשוני.
עורכי המחקר ציינו כי הוא מוכיח שתכונות גנטיות העוברות בתורשה הן גורם חשוב בהיבט זה, והצלחה ביצירת קבוצות משקפת את המבנה הגנטי של חברי הקבוצה, כמו גם את הגורמים התרבותיים המתבטאים במטרות משותפות, באמונות ובמסורות. הם סבורים כי ניתן גם ליישם את המחקר בתחומים אחרים כמו עבודה, ספורט וצבא.
מומחים בתחום הדגישו כי למרות שמתקבל על הדעת שגנים יכולים להשפיע ישירות על היכולת לעבוד כקבוצה, גורמים אחרים עדיין אחראים לכך. כשבוחנים את יכולתו של אדם לשתף פעולה עם אחרים, בדרך-כלל מגלים כי מדובר באדם שמחקה את מערכת היחסים שלו עם הוריו, אחיו או אחיותיו.
