ביהמ"ש העליון אימץ את פסק הבוררות בפרשת פז-ליברמן-בינו

לאחר מתן החלטה זו, ביקשו ליברמן ובינו מלויט לחדול מכהונתו. לטענתם, נודע להם, כי לויט ניהל בעבר מו"מ עם חברת פז בקשר למגרש שבבעלותו ובבעלות בני משפחתו, לגבי הקמת תחנת דלק על אותו מגרש. המו"מ לא צלח לאחר שנוהל למעלה מחצי שנה על-ידי לויט באופן אישי. לטענת בינו וליברמן, הייתה צפויה ללויט הטבה בהסכם עם פז, לו היה נחתם, ולכשלונו היו השלכות משמעותיות מבחינה כספית. הם טענו, כי מדובר במידע רלוונטי לבוררות אשר לא היה ידוע להם, ולפיכך קיים חשש לנגיעה אישית ולמשוא פנים המצדיק את העברתו של לויט מתפקידו. לויט דחה את בקשתם של בינו וליברמן. הוא קבע, כי פז אינה צד להליך הבוררות ואינה בעלת עניין בתוצאות הבוררות. לדבריו, המו"מ בינו לבין פז היה רחוק מלהבשיל, לא הייתה אכזבה של הצדדים עם הסתיימותו ולא הייתה גם ציפייה לרווח עתידי. על החלטה זו ערערו בינו וליברמן לבית המשפט המחוזי בחיפה, והשופטת שולמית וסרקרוג קיבלה את עמדתם. לדבריה, חובת הגילוי או חובת הדיווח המוטלת על בורר חורגת מחובת הגילוי הקיימת רק בנוגע לקשר ישיר בין הבורר לבין מי מבעלי הדין. לדבריה, חובת הגילוי מחייבת את הבורר להביא לידיעת הצדדים לבוררות, עוד בטרם מינויו, כל מידע הקשור אליו ושיכול שיהיה קשור לצדדים לבוררות, גם אם לגישתו של הבורר אין באותו מידע כדי להשפיע על הליך הבוררות. וסרקרוג גם הגיעה למסקנה, פסק הבוררות החלקי של לויט היה החלטת ביניים. במסגרת זו, הוכרעה המחלוקת ככל שהיא נוגעת לשאלת האחריות של ליברמן-בינו כלפי ארט-בי. הבורר קבע, כי ליברמן-בינו הפרו את התחייבותם לשתף פעולה עם ארט-בי, והטעו אותה לגבי שווי הזכויות על-פי ההסכם שלהם עם הקבוצה הפולנית לגבי חברת אלטין. כן נקבע, כי ליברמן-בינו מסרו מידע חלקי בקשר לבוררות שהתקיימה עם זאבי, והסתירו מידע ותשלומים שביצעו לקבוצה הפולנית. לאור כל זאת נקבע, כי יש לבטל את החלטת הביניים.

על החלטה זו ערערה ארט-בי לבית המשפט העליון והשופט יורם דנציגר קבע: "דין הערעור להתקבל, כך שהחלטת הבורר תעמוד על-כנה, כמו גם החלטות הבורר שניתנו לאחר שהוגשה בקשת הפסלות ועד שעוכבו ההליכים על-ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, סבורני, כי בנסיבות המקרה ועל-אף שלדעתי המשיבים לא הצליחו להראות כי במקרה דנן מתקיים המבחן לפסלותו של הבורר, המשך הליך הבוררות יתנהל בפני בורר אחר". דנציגר קבע, כי ליברמן-בינו יכלו לבקש את פסילתו של לויט, שכן החלטתו אינה מהווה פסק ביניים ולא בהחלטה. לאחר מכן הוא דן בהרחבה בשאלה מהן העילות היכולות להביא לפסילתו של בורר (ראו ידיעה נפרדת). דנציגר קובע: "בחינתה של בקשה להעברת בורר מתפקידו תיעשה על-פי אמות המידה שנקבעו בעניינם של שופטים. כלומר, על צד הטוען לקיומה של עילת פסלות של הבורר להראות באמצעות ראיות אובייקטיביות, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את העברתו של הבורר מתפקידו". עוד הוא אומר כי על בורר מוטחת חובת גילוי מלאה כלפי הצדדים. "חובת גילוי זו דורשת, כי הבורר יחשוף בפני הצדדים כל מידע שיש בו כדי להשפיע על הליך הבוררות והוא כולל את קשריו של הבורר או מי משותפיו למשרד (ככל שיש לו שותפים) או של מי מהמועסקים אצלו למי מהצדדים או לבאי-כוחם או לנושא הבוררות. "...כמו-כן, על הבורר לגלות לצדדים באם קיים חשש לניגוד עניינים בין ענייניו האישיים לבין הליך הבוררות. הדברים יפים כמובן, בשינויים המחוייבים, אף לגבי תאגידים שאינם חברות. "לא בכל מצב בו הפר הבורר את חובת הגילוי שלו כלפי הצדדים, יוביל הדבר בהכרח למסקנה לפיה יש מקום להעבירו מתפקידו, אולם ייתכן וניתן יהיה להגיש תביעת פיצויים נגד הבורר. עם זאת, כאשר מדובר בהשמטת מידע על-ידי הבורר שנעשתה בתום לב או כאשר מדובר בהשמטת מידע בעניין זניח ופעוט, ככלל אלה לא תיזקפנה לחובת הבורר". דנציגר מוסיף, כי גם לצדדים להליך הבוררות חובת גילוי זה כלפי זה, וחובה זו דורשת מהם לפעול בשקידה סבירה על-מנת לגלות נסיבות שיש בהן כדי למנוע את מינויו של בורר פלוני לתפקיד. "צד שיכול היה לדעת באמצעות בדיקה סבירה על מניעות אפשרית של הבורר בשל קשריו לאותו צד או לנושא הבוררות או לבא-כוחו, ונמנע מלברר זאת, ככלל יהיה מנוע מלהעלות בהמשך טענה כנגד מינויו של הבורר, והכל בכפוף לנסיבות המקרה".

בשנת 1988 רכשה קבוצת ליברמן 75% ממניות המדינה בחברת פז באמצעות חברת אלטין. ארט-בי נוסדה בידי בגשיק, גונשיורובסקי ושניים אחרים, אשר ניצלו את המערכת הבנקאית בפולין והוציאו סכומי אשראי גבוהים ולאחר מכם רוקנו את קופתה של המבקשת לחשבונות פרטיים מחוץ לפולין (בין היתר גם לישראל). בין הקבוצה הפולנית לקבוצת ליברמן, שיוצגה בארץ בידי בינו, נוצרו יחסים עסקיים. באמצעות חברת אלטין נערך הסכם בין ליברמן לקבוצה הפולנית. על-פי ההסכם, היו אמורות להיות מוקצות לבגשיק 50% ממניות אלטין, שהחזיקה כאמור במניות פז. בין לבין התברר, כי בין בגשיק לגד זאבי - שהיה בעל מניות מיעוט בפז לפני שמכר אותן לליברמן - קיים הסכם בדבר מכירת זכויותיו של בגשיק באלטין, וכי זאבי שילם לבגשיק 6.5 מיליון דולר על חשבון התמורה המוסכמת. המחלוקות שבין זאבי, בגשיק וליברמן התבררו בבוררות בין המשיבים לבין בגשיק. קבוצת ליברמן אף הודיעה לבגשיק, כי היא מבטלים את ההסכם לגבי אלטין. קבוצת ליברמן הגיעה להסכם עם ארט-בי, לפיו כנגד השגת מניות חברת אלטין, היא תסכים לסייע ולשתף פעולה עם ארט-בי, לרבות בעניין הטלת עיקול על סכומים שהיה עליה להשיב בשל ביטול העסקה והצורך ברכישת המניות מחדש. הסכסוך בין הצדדים שהגיע להכרעת בית המשפט העליון, עניינו בהתנהלותם של ליברמן ובינו לגבי אותו הסכם בינם לבין ארט-בי לשיתוף פעולה בהטלת עיקולים, לרבות הסדרים הקשורים לכך והעילות שבגינן מוטלת אחריות על המשיבים עקב כך, אם בכלל. הסכסוך הועבר להכרעה בבוררות, כאשר השופט בדימוס דב לוין ז"ל נבחר כבורר יחיד. לוין נפטר בעיצומה של הבוררות והבוררות נפסקה בשלב שמיעת העדויות. באפריל 2004 הועבר התיק לסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, ישי לויט, אשר קבע, כי הבוררות תימשך מהנקודה בה נעצרה. בהסכמת הצדדים נקבע, כי הסתיים שלב הראיות וכי התיק ייקבע לסיכומים. לויט היה אמור לקבוע בשלב הראשון, האם קיימת חבות כלשהי של ליברמן ובינו כלפי ארט-בי ובאיזה תחום. בשלב הבא, וככל שהדבר יידרש, היה על לויט להכריע בחיובים הנובעים מממצאיו ומקביעותיו, ובשלב השלישי, ככל שיהיה צורך בכך, היה עליו לדון ולהכריע בתביעה הנגדית של ליברמן ובינו. לויט קבע, כי אכן קיימת חבות של ליברמן ובינו כלפי ארט-בי, וזאת כאמור בעיקר בשל הסכום שהסתירו מכונסי ארט-בי, המיוצגים בישראל בידי עו"ד יצחק מירון.

בהתייחס למקרה הספציפי קובע דנציגר, כי מקובלים עליו נימוקיו של לויט בהחלטתו לדחות את הבקשה שיחדל מלשמש כבורר. "בחינה אובייקטיבית של נסיבות המקרה מלמדת לדעתי, כי לא מתקיים במקרה דנן המבחן לפיו קיים חשש ממשי למשוא פנים... לא מצאתי קשר בין אותו מו"מ שנוהל על-ידי הבורר בעבר עם חברת פז לבין הליך הבוררות, וממילא לא נמצא קשר כזה המקים חשש ממשי למשוא פנים". דנציגר מדגיש, כי פז אינה צד להליך הבוררות; התנהלותה של פז או התנהגותה כלל לא עמדו במרכזו של הליך הבוררות; המו"מ שניהל לויט עם פז לא יצר אצלו עניין אישי או ניגוד עניינים בנושאים הקשורים לבוררות או למי מהצדדים לבוררות; פז לא אמורה להיות מושפעת באופן ישיר מהחלטת הבורר. דנציגר מעיר, כי ייתכן והיה מקום שלויט יגלה לצדדים את דבר קיומו של אותו מו"מ עם פז, אף שזה התנהל כשנתיים לפני מינויו. אולם, הוא מדגיש, העדר הגילוי במקרה דנן אינו מקים עילה לפסלות. "ייתכן כי למראית פני הצדק היה מקום לחשוף את אותו מידע, אולם על-פי ההלכה המבחן לפסלות בורר ולהעברתו מתפקידו איננו מבחן מראית פני הצדק, כי אם המבחן המחמיר יותר הדורש חשש ממשי למשוא פנים". לדעת דנציגר, גם התנהלותם של ליברמן-בינו מחזקים את מסקנתו. לדבריו, הם יכלו לדעת בקלות על קשריו של לויט עם פז. העובדה שלא בדקו זאת מראש, מונעת מהם לערער כעת על ההחלטה בנימוק זה. לאור מסקנה זו מוסיף דנציגר וקובע, כי יש להותיר על-כנם את פסק הביניים של לויט ואת ההחלטות שקיבל לאחר מכן. לפיכך, הבורר החדש שימונה, ימשיך את המלאכה מהנקודה אליה הגיע לויט, דהיינו: יקבע מהם החיובים שיוטלו על ליברמן-בינו בעקבות החלטתו העובדתית של לויט. השופטים אליקים רובינשטיין וניל הנדל הסכימו עם דנציגר. ליברמן-בינו חויבו בתשלום הוצאות בסך 150 אלף שקל.