המינוף הממוצע של החברות הבורסאיות (המוגדר כיחס ההתחייבויות שלהן לנכסיהן המאזניים) גדל מכ-55 אחוזים ב-1995 לכ-65 אחוזים ב-2006. כך עולה (יום ד', 15.12.10) ממחקר שערך בנק ישראל, ובחן את התפתחות המינוף של חברות בורסאיות בישראל ואת החשיבות היחסית של גורמים רבים המסבירים את רמת המינוף שלהן בשנים הנחקרות.
המחקר התבסס על נתוני דוחות כספיים רבעוניים תוך שימוש בארבע הגדרות של מינוף (בסה"כ למעלה מ-20,000 תצפיות). המחקר מצא סט של עשרה משתנים שמצליח להסביר באופן מובהק חלק משמעותי של השונות במינוף בין החברות, וזאת מתוך רשימה של למעלה מ-30 משתנים.
רמת המינוף התאפיינה בשונות משמעותית בין החברות לפי תחומי עיסוקן. כך למשל, חברות הנדל"ן השתמשו בחוב למימון פעילותן בשיעור גבוה במידה רבה מהממוצע של כל הענפים, והחברות בענפי ההשקעות והמסחר בחרו בשיעור חוב גבוה במקצת מהממוצע. חברות בתחום האלקטרוניקה והכימיה מימנו את פעילותן ברמת המינוף הממוצעת.
אפיק הרחבת המינוף - האג"ח הקונצרניות מן המחקר מתברר עוד כי החברות הבורסאיות בחרו להגדיל את המינוף בעיקר באמצעות הנפקת אג"ח קונצרניות בבורסה לניירות ערך בתל אביב. הרפורמות הפיננסיות, שהואצו מתחילת העשור, טיפחו את התיווך הפיננסי החוץ-בנקאי במתן אשראי למגזר העסקי ותמכו בהגדלתן של הנפקות האג"ח.
סט של עשרה משתנים, מתוך קבוצה של למעלה משלושים משתנים שנבחנו, הצליח להסביר באופן מובהק את השונות ברמת המינוף בין הפירמות. כך, למשל, נמצא כי פירמות שהן יציבות, גדולות וצומחות יותר מאחרות בחרו במינוף גדול יותר, ואילו פירמות בעלות רווחיות תפעולית גדולה נטו לא לחלק את כל הרווחים כדיבידנדים, ובכך להגדיל את מקורותיהן העצמיים ולהקטין את רמת המינוף שלהן.
התוצאות שהתקבלו במחקר זה מתיישבות בדרך כלל עם הצפוי על-פי תיאוריית התחלופה למבנה ההון. על-פי התיאוריה, חברה מחליטה על רמת המינוף האופטימלית תוך התייחסות לתחלופה שבין החיסכון במס, הטמון במימון באמצעות חוב, לבין הסיכון לפשוט רגל בשל קושי לעמוד בהחזרי הקרן והריבית על החוב. חלק מהתוצאות התאימו גם לצפוי על-פי תיאוריית ה-pecking order, הגורסת כי חברות מעדיפות לממן את פעילותן באמצעות הנפקת מניות כמוצא אחרון, לאחר שיכולתן לגייס חוב מוצתה עד תום. המחקר מצא עוד כי בגורמים המשפיעים על ההחלטות לגבי רמת המינוף יש דמיון בין הפירמות הישראליות לפירמות בארה"ב.