בין הארועים פסטיבל שנערך לפני חודשים מספר, ובו פסל של עגל זהב שהונח על-ידי "האומנים החצופים" על אלונקה, ונישא בשירה ובריקודים של אלפי חוגגים אל בית עבודה זרה. הכותב מתייחס ל"טקס עגל הזהב" המתקיים בעין הוד מדי שנה ביומו האחרון של חג הפסח. על-פי אתר הישוב, זהו מעין אירוע פגאני, המשחזר בצורה אמנותית וגרוטסקית, את ניתוץ עגל הזהב על-ידי בני ישראל עם קבלת התורה מידי משה רבינו. פסלו של העגל מובל אחר כבוד בראש שיירת חוגגים - גברים, נשים וטף, חברי הכפר ואורחים - כולם עטויי לבן ועטורי זרי פרחים, הנוהרים בתוך סמטאות הכפר אל האמפיתיאטרון שבמרכזו, כשאחד מאמני הכפר מנחה את התהלוכה ואת הטקס התיאטרלי. בהגיע השיירה העליזה לרחבת האמפיתיאטרון, מקיפים את העגל המוני רוקדים ומתופפים נלהבים שלא יחדלו ממלאכתם עד לשעות הלילה המאוחרות. את השמחה המשתוללת קוטע בזעם משה רבינו - אחד מ"זקני" הכפר העטוי זקן ארוך - המופיע לפתע במעלה המדרגות במלוא הדרו, מנתץ את לוחות הברית שבידיו ובקולות שבר וזעקה מצווה על "בני ישראל" להשמיד את העגל. או אז, חדל העם הנלהב ממעשיו, ובאותו להט שבו ריקד וקיפץ סביב העגל, הוא מעלה אותו עתה באש. בליווי גובר והולך של עדר המתופפים, נשלפים הנבוטים וכל מי שיכול חובט בפסל המוזהב העולה בלהבות לקול מצהלות ההמון השמח לראות את העגל מושמד והופך לאפר. ביטאון שס שולח עקיצה וכותב כי האמנים אינם באמת מאמינים בעגל הזהב אלא בבעל פעור (הכוונה לעבודה זרה שבמסגרת פולחנה היה על עובד האלילים לעשות את צרכיו עליה ולנהוג בהפקרות מינית, ע.י.). "מחזה המוני שכזה בעיצומו של יום", כותב קובי לוי, "בתוך ארץ ישראל, טרקלינו של מלך, שבו שמים ללעג את האמונה בה' ובתורתו, מושך חרי-אף, ה' ישמרנו". הוא אף מציין כי האירוע כולל אפיית פיתות עם ערבים בעיצומו של חג הפסח, ואירועים פרוצים (בפריצות מינית) המתרחשים מעת לעת. לדבריו, אין בו שמחה לאיד, אלא מחאה וזעקה על מעשים מעין אלה שהביאו למחיר כבד בחיי אדם. הכותב אף הביע סיפוק מכך שהרוח והאש, שהיו שליחותיו של האל, כילו את אותן יצירות אמנות שהתריסו כלפי האמונה היהודית, תוך שהוא מכוון לפסלי ולציורי עירום. אגב מאמרו הוא מציין כי אף ישוב דרוזי או ערבי לא נפגע, וכי הדבר ראוי למחאה כשם שהייתה גוררת, להבדיל, שריפת דגל ישראל בידי חרדים.