דני רוזן: הפרטים שהוצנעו

בשנת 1994 זוכו לחלוטין רוזן ותומר מכל ההאשמות נגדם, ובוודאי שלא נחזור כאן עליהן. אלא שהשופט רון שפירא (אז בבית משפט השלום בחיפה וכיום שופט מחוזי בעיר). התרשם לרעה מאמינותו של רוזן - אם כי יש להדגיש, שמדובר בהתרשמות כללית וכי גירסתו של רוזן בנושאים הרלוונטיים התקבלה: "דני נוטה להגזים בכל הדברים אשר הוא מייחס לעצמו, לעברו, ליכולותיו האישיות ולכישוריו... היכולות שייחס לעצמו דני להסדיר עניינים שונים ברחבי עולם מהוות, במקרה הטוב, התרברבות סתמית ובמקרה הפחות טוב שגעון גדלות... סיפוריו בכל הנוגע לעברו הביטחוני, קשריו חובקי עולם ומעורבותו באספקת התרופות לגב' [אופירה] נבון המנוחה, הם ככל הנראה פרי דמיונו, וגם אם יש בהם גרעין של אמת, בעיקרם אלו דברי גוזמה". אחד האישומים באותו מקרה, שכאמור הסתיים בזיכוי מוחלט, נגע לדברים שאמר רוזן לרב אברהם שם-טוב, רב העדה הגרוזינית בנהריה. לדברי הרב שם-טוב, הוצע לו לשמש כרב מצפה-מנות והוא קיים מספר שיחות שם. בין היתר, הוא דיבר עם רוזן והלה אמר לו, שבמושב חילוני אין צורך ברב. במקרה אחר אמר רוזן, כי למיטב הבנתו "המושב לא זקוק לרב, ואם כבר רב - אז רב רפורמי".

ימים אחדים לפני שתומר נספתה, ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה פסק דין אשר קבע, כי תומר היא בעלת הזכויות היחידה בדירה שלה ושל רוזן בעיר נשר. פסק הדין ניתן לבקשתה של תומר, אשר טענה, כי רכשה מרוזן את הדירה בשנות ה-90, אך רק אשתקד גילתה שהזכויות בה לא נרשמו על שמה, וכי מוטלים עליה עיקולים לטובת מספר נושים. במסגרת הסכם פשרה, שתוכנו לא הוגש לבית המשפט, הוסרו השעבודים; מותר להניח, כי תומר ו/או רוזן שילמו את החובות או הגיעו להסדרים בגינם. תצהירו של רוזן חושף פרטים על היחסים הכלכליים בין בני הזוג, הנראים רלוונטיים לנוכח תביעתו הצפויה. לדבריו, הוא נקלע לחובות בשל מחלת הסרטן של רעייתו המנוחה, פנינה ז"ל, שאחרי פטירתה ב-1993 הכיר את תומר. רוזן אומר, כי תומר החלה לסייע לו כספית בשנת 1994, "בתחילה בשיעור מתון ובהמשך וככל שהתהדק הקשר בסכומים גבוהים יותר". לדבריו, תומר עברה להתגורר עימו לאחר שסייעה לו בסכומים משמעותיים, והם החליטו שכספים אלו יהיו על חשבון רכישת דירתו. בנקודה זו יש להוסיף את דבריה של תומר עצמה, לפיה היא סייעה לרוזן כידידה, עוד לפני שהייתה בת-זוגו. כאן נעיר, כי בראיון עימו ב"7 ימים" מצייר רוזן תמונה אחרת של תחילת הקשר בינו לבין תומר. לדבריו, משה ריטוב, מי שהיה מנהל בית החולים רמב"ם, הכיר ביניהם חצי שנה לאחר פטירתה של פנינה. הם יצאו לדייט, רוזן התפעם מיופיה ומאופיה, ואחרי שבוע הם עברו להתגורר יחדיו. רוזן מוסיף ואומר בתצהירו: "אהובה היא בת-זוגי לחיים, אך יחד עם זאת ביני לבינה, כמו גם בין ילדי לבינה, קיימת הפרדה רכושית מלאה. אין לנו חשבון משותף וממילא אין אנו חולקים רכוש משותף". להצהרה זו עשויה להיות משמעות כלכלית כעת, אם כי קרוב לוודאי שרוזן יקבל לפחות חלק מהפנסיה של תומר ומיתר זכויותיה, כמי שהיה הידוע בציבור שלה.

המדינה היא אחד הנושים לטובתם נרשם עיקול על הדירה בנשר. בתשובתה לבקשתה של תומר אמרה רשות המיסים, כי השעבוד נרשם עוד בשנת 2002 לטובתו של פקיד שומה חיפה, אך נמחק בשנת 2010. ואולם, למדינה הייתה טענה אחרת וחמורה יותר: "ביום 1.12.09 - באיחור של כמעט 15 שנים!!! - דיווחה המבקשת [תומר] למדינת ישראל, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, על ביצוע עסקה במקרקעין, לפיה ביום 21.3.1995 רכשה המבקשת מהמשיב מס' 1 [רוזן] את המקרקעין. בגין העסקה חויבה המבקשת בתשלום מס רכישה בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות. נכון למועד הכנת התגובה דנא (2.3.10) חייבת המבקשת סך של 71,381 שקל". לאור זאת, אמרה המדינה, אי-אפשר להעביר את הזכויות בדירה לתומר, בטרם תפרע את חובה. בני הזוג התייחסו בתביעה ובתצהירים לחוב הזה ואמרו: שכחנו לשלם. נושיו של רוזן, כפי שנראה מיד, ראו זאת באור אחר.

בנק לאומי ובנק אמריקני-ישראלי (מקבוצת בנק הפועלים) היו הנושים שלבקשתם הוטלו השעבודים על הדירה. השעבוד לטובת לאומי הוטל בעקבות פסק דין מ-1992, בו חויבו דני ופנינה רוזן לשלם לו 34,117 שקל. אמריקני-ישראלי פתח את תיק ההוצאה לפועל ב-1997 והחוב בו עומד (נכון למרס שעבר) על 282,730 שקל. שני הבנקים התנגדו להסרת השעבודים, ומאותו נימוק. נצטט את דברי לאומי: "'הסכם המכר' שנחתם ביום 21.3.95 הינו הסכם 'למראית עין' בלבד ונועד אך ורק למטרת הברחת נכסי החייב [רוזן] מפני נושיו. לא בכדי לא דווחה העסקה לשלטונות מס שבח במשך 15 שנה ולא הושלמה העברת הזכויות, שכן הצדדים כלל לא התכוונו להעברת הזכויות על שם המבקשת [תומר] וכל מטרתם הייתה להבריח את נכסי החייב מפני נושיו לרבות מפני המשיב [לאומי]". כאמור, במסגרת הסכם פשרה שפרטיו לא נמסרו, הסכימו שני הבנקים להסרת השעבודים. אך הטענות שהעלו עומדות בעינן ומעוררות תהיות.

דני רוזן חכר את אותה דירה בנשר ממינהל מקרקעי ישראל. בספטמבר 2009 הגיש המינהל לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגדו בסך 5,054.20 שקל בגין חוב דמי חכירה, תוך שהוא מציין שאין המדובר בכל החוב של רוזן, אלא קיים חוב נוסף של 2,267.11 שקל, לצד חובות שכבר התיישנו. המינהל ביקש לפנות את רוזן מהדירה, בנוסף לחיובו בתשלום החוב. ב-1.12.09 הגיע נציג המדינה לביתו של רוזן כדי למסור לו את התביעה. הוא הצהיר בפני בית המשפט, כי רוזן סירב לחתום ולקבל את המסמכים. רוזן לא הגיש כתב הגנה, וב-15.3.10 הוציאה הרשמת גילה ספרא-ברנע פסק דינו נגדו בהעדר הגנה.

תומר ורוזן התגוררו במושב מצפה-מנות שבגליל המערבי. בשנת 2009 הגיש המושב לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגדם לתשלום חובות של קרוב ל-80,000 שקל. השניים טענו להעדר סמכות וביקשו למחוק את התביעה על הסף, אך השופטת תמר נאות-פרי דחתה את הבקשה. במרס שעבר חייבה אותם נאות-פרי בתשלום של 63,000 שקל. תביעה מוניציפאלית אחרת עודנה תלויה ועומדת בבית משפט השלום בחדרה. זוהי תביעת המועצה האיזורית מעלה יוסף נגד דני רוזן, ילדיו אורן והדס, אהובה תומר, חברת מרכז הגניזה וחברת די. אנד או. שירותי גניזה. מדובר בתביעה בסך 197 אלף שקל, שהוגשה עוד בשנת 2005, בטענה לחובות ארנונה בגין שני נכסים. שתי החברות רשומות על שם בני משפחת רוזן, אז מדוע תומר נתבעה גם היא? כתבי הטענות חסומים לכניסה, משום מה, במערכת "נט המשפט". אבל מהחלטת ביניים של השופטת קרן אניספלד עולה, כי המועצה ביקשה לבצע הרמת מסך - רמז לכך שהיא טוענת שלמעשה גם תומר הייתה שותפה בחברות. נגד רוזן ושתי החברות ניתן פסק דין, לאחר שכתבי ההגנה שלהן נמחקו בידי השופט חננאל שרעבי. התביעה נגד תומר עודנה תלויה ועומדת, חמש שנים לאחר שהוגשה, ובמועד פטירתה הטראגית אמורים היו להישמע הסיכומים. נכון לעכשיו, רוזן חייב - עם אחרים - לשלם למועצה למעלה מ-200,000 שקל (אם נביא בחשבון הפרשי ריבית והצמדה).

על-פי נתוני רשות האכיפה והגבייה, הנכונים להיום, "דן רוזן שושני בעל ת.ז. 007811094 הוכרז כחייב מוגבל באמצעים בתאריך 11/01/2006". עובדה זו מצטרפת לתמונה הכוללת, לפיה רוזן מצוי בקשיים כלכליים משמעותיים ובחובות כבדים.

כאמור, נדרשנו לכל הפרטים הללו - שהם עובדות משפטיות מוצקות - רק משום שרוזן הפך את עצמו, בעקבות הטרגדיה שעבר, לדמות ציבורית. אין בכך כדי לומר דבר על אמינות תביעתו, ובוודאי שאין בכך כדי לפקפק לרגע בכאבו ובכנות תחושותיו. על אחת כמה וכמה שאין בכך כדי להטיל דופי כלשהו בתומר ז"ל. יש בכך כדי להאיר, אולי, זווית נוספת במכלול השיקולים של רוזן והסובבים אותו, במיוחד בנוגע לתביעה שהוא מתעתד להגיש.