"להגיד על בנק הפועלים שנהג בחוסר תום לב - לשון המעטה"

כאמור, אגמון-גונן קיבלה גירסה זו במלואה. היא מציינת שוב ושוב בפסק דינה, כי בנק הפועלים נמנע מלהציג מסמכים שהיו מאוששים את גירסתו, ורומזת שככל הנראה מסמכים כאלו אינם קיימים. עוד היא מציינת, כי פקידי הבנק שהובאו לא היו הפקידים הרלוונטיים, ואילו מי שניהלה את חשבונות החברות במרבית התקופה הרלוונטית - כלל לא הובאה לעדות. אגמון-גונן מוסיפה: "מושכלות ראשונים הם, כי צד לחוזה חב בחובת תום לב בקיום החוזה. כך ככלל. על מוסדות בנקאיים נקבעו חובות מוגברים כלפי לקוחותיהם. הבנק במקרה שלפני התנהל בחריגה מוחלטת אף מחובות תום הלב הבסיסיות, לא כל שכן מחובותיו כבנק. ניתן לומר, כי חוסר תום לב לתיאור התנהלות הבנק במקרה זה עושה חסד עם הבנק". אגמון-גונן מציינת, כי בניגוד לדרישת הבנק עצמו, נוהלו החשבונות של אדמוב 2003 ואדמוב השקעות בערבוביה, כאשר ההעברות נעשות מאדמוב 2003 לאדמוב השקעות. אדמוב ושרייטר היו ערבים בצורה ישירה לחובות אדמוב השקעות, ולמרות זאת הבנק לא עשה דבר ולא הודיע על הדברים לשלום. כך נכנס חשבון אדמוב 2003 לגרעון עליו לא יודע שלום.

ביקורת חריפה במיוחד מותחת אגמון-גונן על האופן בו הפך שלום לערב עקיף לחובות אדמוב 2003: "כאשר חברת אדמוב השקעות נכנסת לקשיים ניכרים, באופן מפתיע נחתמת ערבות של חברת אדמוב 2003 לחברת אדמוב השקעות. על הערבות חותמים עודד אדמוב וחנן שרייטר. נציגת הבנק אינה זוכרת אם מישהו טרח להודיע לנתבע על ערבות זו. זאת, כאשר הבנק יודע כי הנתבע ערב לחובות אדמוב 2003, ולמעשה 'ממציא' לעצמו ערב יש מאין. "ככל הנראה כאשר נכנסה חברת אדמוב השקעות לקשיים נבחנו החשבונות. או אז התברר, כי למעשה לחברת אדמוב השקעות ערבים רק חנן שרייטר ועודד אדמוב. אשר למר שרייטר, ככל הנראה לא היה בידיו לשאת בחוב, ולגבי עודד אדמוב, הבנק לא רצה לממש את נכסיו. "והנה, נמצא רעיון יצירתי. עודד אדמוב וחנן שרייטר, הערבים לחוב ועליהם מוטל כל הנטל, חותמים על ערבות של חברת אדמוב 2003 לחברת אדמוב השקעות, ובהינף החתימה מביאים לערב נוסף. כך הם חולקים בנטל שהיה מוטל עליהם מלכתחילה, ולבנק מקור נוסף לרדת לנכסיו. זוהי התנהלות שלכנותה חוסר תום לב יהיה המעט שבמעט. "אולם בכך לא היה די והבנק ויתר למר עודד אדמוב על בטוחות, שככל הנראה יכולות היו לכסות את החוב במלואו בשתי החברות. גם זאת ללא כל הסבר סביר, ולמען האמת, ללא כל הסבר בכלל". בסיום פרק זה שבה אגמון-גונן וקובעת: "התנהלות זו היא של בנק, ולא של אחרון הסוחרים. בנק שמוטלים עליו חובות מוגברים כלפי לקוחותיו. על כן הבנק נהג בחוסר תום לב משווע כלפי הנתבע, אם לא למעלה מכך".