במקביל, מיעטו המנוח ורעייתו לפגוש את ילדיהם, עד כי בשלב מסוים נוצר נתק ביחסים עם הילדים. בסמוך לשנים 2005-2004 סירבו המנוחים לאפשר לילדיהם ולנכדיהם לבקרם בביתם, ואף מיעטו לשוחח עימם. הודעה על פטירת המנוחים נמסרה לילדים באמצעות החברה קדישא.
בשנת 2003 הופנתה מטפלת אחרת, ב', ע"י חברת מתן לטפל במנוחים באופן זמני, שכן פ' הייתה בחופשה. ב' דיווחה למעסיקיה, כי בביתם של המנוחים שרתה הזנחה, המנוחה הייתה קשורה בידיה והמנוחים שניהם היו מלוכלכים ומוזנחים. בעקבות דיווח זה, נערכו ביקורי בית מטעם לשכת הרווחה וקופת חולים כללית, שהצביעו גם הם על הזנחה וטיפול לקוי. למרות שהיה ניסיון, בעקבות בקשת ילדי המנוח, להחליף את פ' במטפלת אחרת, המנוח עמד על כך שהיא תמשיך להיות מועסקת בביתו.
לאחר פטירתו של המנוח, נמצאה צוואה שערך בשנת 2002 בפני עדים במשרדו של בלקין. המנוח ציווה למטפלת את מלוא זכויותיו בדירה בשדרות ואת כל המיטלטלין שבבית, והדיר את בניו מכל זכות בעזבונו בנימוק שנהגו חוסר כבוד בו וברעייתו.
אחד מבניהם של המנוחים הגיש התנגדות לקיום הצוואה, בנימוק של "השפעה בלתי הוגנת". טפרברג קבע בתחילת המשפט, כי על המטפלת להוכיח שהצוואה נחתמה מרצונו החופשי של המנוח, שכן הצוואה נראית מוזרה ובלתי הגיונית, הן בפרטיה והן בנסיבות עריכתה.
בפסק דינו מציין פרטברג, כי עילת ההשפעה הבלתי-הוגנת היא הקשה ביותר לאבחנה מבין העילות לביטול צוואה, "שכן הגבול בינה לבין השפעה לגיטימית שאינה פוגמת ברצונו החופשי של המצווה מעורפל, ונקבע על סמך אמות מידה נורמטיביות וערכיות המשתנות מעת לעת וממקום למקום". הוא מזכיר, כי בית המשפט העליון קבע מספר מבחנים בנושא זה: תלותו ועצמאותו של המצווה בכלל, תלותו בנהנה, קשריו של המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה. במקביל, הוא אומר, על בית המשפט לברר האם נסיבות ההשפעה מקורן בגרעין של אי-הגינות, ולשם כך יש להשקיף על מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה במשקפיים ערכיים.
כאמור, טפרברג קבע שהצוואה נערכה תחת השפעתה הבלתי-הוגנת של פ'. עדותה נמצאה לא אמינה, וספק בעיניו האם ניצבת בפניו אשת חסד שכל מעשיה לשם שמים. טפרברג מצטט תסקיר של פקידת הסעד משנת 2005, ולפיו המנוח היה נתון לשליטתה של פ', וכי ממערכת יחסים זו נודף ריח חריף של מניפולטיביות ואי-הגינות. עוד הוא מזכיר את הדיווחים על הטיפול הלקוי במנוחים, ומסיק שקשה להניח שבמצב זה היה המנוח אסיר תודה לפ'.