העליון בבקשת הערעור של עו"ד אלרום: "לא נפלה טעות בפסק הבוררות"

השופט יורם דנציגר מבית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר (13.1.11) את בקשת רשות הערעור של עו"ד אבשלום אלרום בסכסוך פירוק השותפות בו הוא מעורב במשרד עורכי הדין "שנהב, אלרום, קונפורטי שביט עורכי דין", בלי להמתין לתשובת המשיבים - עוה"ד עמוס קונפורטי, ירון שביט וחיים שנהב. בשנת 2008 החליטו הצדדים על פירוק השותפות בשל חילוקי דעות "בדבר המשך עתידה של השותפות" ולכן הם "הגיעו להבנה בדבר ההכרח בפירוק השותפות". באשר למחלוקת הראשונה שעניינה התחשבנות בגין "תיקים בתהליך", קבעו הבוררים בתיק - רואי החשבון עופר מנירב ואלי גולדשטיין - כי יש לערוך התחשבנות בין הצדדים בנוגע לתיקים בתהליך. השופט דנציגר ציין כי על-אף שהדבר אינו עולה מפורשות מפסק הבוררות ומבקשת הביטול, הרי שככל שניתן להבין מהנספחים לבקשה, הבוררים קבעו כי יש צורך בהתחשבנות בשל העובדה כי אלרום קיבל לידיו את ה"תיקים בתהליך". הבוררים דחו את עמדתם של המשיבים לפיה יש לשלם לשותפות בגין התיקים בתהליך סכום שיבטא את סך התקבול בתיק בניכוי ההוצאות הסבירות שיוצאו בפועל בעתיד, שכן אחרת המשיבים היו נהנים גם מרווחים בגין עבודתו של המבקש בעתיד. לעומת זאת, קבעו הבוררים כי יש לזכות את המשיבים בגין חלקם היחסי בהכנסות התיקים שבתהליך, שהועמד על שני שלישים כפי שיבואר להלן, "בפרופורציה" להשקעת העבודה בתיקים בתהליך עד ל-31 בדצמבר 2008, שהועמד על-ידי הבוררים על 45%, "יחסית לסה"כ השקעת העבודה בתיקים בתהליך עד לגמר הטיפול בהם". הבוררים קבעו כי מספר התיקים בעבודה יועמד על 800. כמו-כן קבעו הבוררים כי המשיבים יהיו זכאים לסכום מינימום של 44,000 ש"ח בגין כל תיק, כאשר יתרת התשלום שתגיע למשיבים, אם תהיה כזו, תשולם לפי התקבולים שיהיו בפועל. הבוררים הבהירו כי חלקם היחסי של הצדדים בתיקים בעבודה יהיה שליש למבקש, שליש לעו"ד עמוס קונפורטי ושליש לעו"ד ירון שביט. באשר לתגמול לעו"ד חיים שנהב, קבעו הבוררים כי תגמול זה לא יחושב בהתייחס לתיקים בתהליך אלא יחושב בנפרד מהטעמים המפורטים בחלק הנוסף של פסק הבוררות העוסק בפתרון המחלוקת השנייה שהגדירו הצדדים. בהתבסס על העקרונות דלעיל נערך החישוב של חלוקת התגמול בגין תיקים בתהליך באופן המפורט בטבלה שלהלן, לפיו התגמול המינימלי המגיע למשיבים מהמבקש הוא 9,368,000 ש"ח.

"פסק הדין מעוגן היטב בהלכה הפסוקה"

דנציגר קבע כי "פסק דינו המלומד של בית המשפט המחוזי מעוגן היטב בהלכה הפסוקה ובספרות המקצועית בתחום דיני הבוררות. בית המשפט המחוזי ביצע מלאכתו נאמנה ולא נפל בקביעותיו ובהנמקתו כל פגם שהוא. בית המשפט המחוזי החיל על נסיבות המקרה דנן את ההלכות והדין המחייב בדיני הבוררות ומשכך אין כל עילה להתערבות בפסק דינו". באשר לטענת המבקש בנוגע להתעלמות הבוררים מהדין המהותי, קבע דנציגר כי מקובלת עליו גם בעניין זה הנמקתו של בית המשפט המחוזי, אשר הדגיש היטב את ההבחנה המושרשת בין טעות ביישום הדין לבין התעלמות מהדין. "אני סבור כי לא נפלה טעות בפסק הבוררות, שכן הסכום שבגינו חוייב המבקש בתשלום ריבית והצמדה בנוגע לתיקים בתהליך הוא סכום שנקבע בהתבסס על משאבי השותפות שהושקעו בתיקים הללו עד למועד הפירוק, ולכן אין מדובר בעילת זכאות עתידית שטרם התגבשה. לעניין הטענה כי הבוררים התעלמו מסעיף 51(ה) לפקודת השותפויות, הרי שנקבע ממצא עובדתי על-ידי בית המשפט המחוזי לפיו הצדדים התנו על סעיף זה במסגרת הסכם השותפות וקבעו מנגנון תשלומים ביחס לרכיב ההכנסות", כתב דנציגר.