כתב האישום כלל 22 אישומים, ובראשון שבהם יוחסה לאבוטבול עבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, בעוד שלסיטבון, עשור וזוארץ יוחסה עבירה של מנהל בארגון פשיעה. גם בופמן הואשם בעבירה של מנהל בארגון פשיעה, ויוחסה לו עבירה נוספת - מתן שירות ייעוץ לארגון פשיעה, אך הוא זוכה מחמת הספק. ארבעת האחרים הורשעו. כתב האישום כולל כאמור 21 אישומים נוספים, מרביתם עוסקים בפרשיות סחיטה פרטניות, ואישום נוסף בו יוחסה לאבוטבול עבירה של מתן שוחד לד"ר ג'קי סרוב מבית החולים איכילוב. המערערים הורשעו ברבים מהאישומים שיוחסו להם וערערו בעיקר על הרשעתם בסעיף האישום הראשון. במסגרת פסק הדין, סוקר השופט אדמונד לוי באריכות את חוק המאבק בארגוני פשיעה וקובע הלכות לגבי תכליתו ואופן הוכחת העבירות על פיו. לדבריו, יש לברך על כל שהחוק העניק לרשויות את הכלים החיוניים הדרושים למלחמה בארגוני פשיעה, אותם הוא מגדיר כ"גידול פלילי ממאיר, השולח גרורות אשר מתפשטות ונעשות אלימות יותר ויותר, ומעת שנשלחו הן אינן מגיבות עוד לאמצעי הטיפול הקונבנציונליים". לוי מדגיש, כי מאחר שרוב הסמכויות שבחוק נתונות לבית המשפט ולא לרשויות המנהליות, הוא מהווה איזון ראוי בין רשויות השלטון ואת ההקפדה בזכויות הפרט. זהו מודל מרוסן יחסית, שביסודו כוונה לצמצם את הפגיעה הכרוכה בהפעלתם של אמצעים מיוחדים נגד גורמי הפשיעה המאורגנת, והדבר ניכר בפרט בהשוואה להסדרים שאומצו במדינות אחרות, מוסיף לוי.

אבוטבול נדון במחוזי ל-13 שנות מאסר וקנס בסך 500,000 שקל; סיטבון - 11 שנות מאסר וקנס בסך 150,000 שקל; עשור - שמונה שנים וקנס בסך 150,000 שקל; בופמן - חמש שנים וקנס בסך 150,000 שקל; דוד זוארץ - שבע שנים וקנס בסך 150,000 שקל; עידן זוארץ - שנתיים מאסר וקנס בסך 25,000 שקל. כאמור, לוי החמיר בעונשם של כל הנאשמים למעט האחרון. לוי מדגיש: "אין מדובר במעשה סחיטה יחיד אותו יזם פלוני נגד אלמוני, אלא בקבוצת אנשים שמעשי הסחיטה היו עבורם 'משלח יד' ודרך חיים. הם הטילו את אימתם על סביבתם, וגם מבלי שנדרשו להפגין אלימות חריגה די היה באזכור שמו של העומד בראשם כדי להניע קורבנות בעלי ממון למלא אחר הדרישות שהופנו אליהם. חייהם של האחרונים, הקורבנות, הפכו לסיוט מתמשך וחלקם אף נאלצו לנטוש את עסקיהם או לנסות להעתיקם לארץ אחרת. בדרך זו גרפו המערערים במשך תקופה לא מבוטלת סכומי עתק, וקרוב לודאי שהיו ממשיכים בכך לולא יוזמתם של גורמי האכיפה להילחם ביתר שאת בהתארגנויות הפשע. "...היקף הפשיעה של הארגון עימו נמנו המערערים, התקופה הממושכת במהלכה בוצעו המעשים, מספרם הגדול של הקורבנות, השלל הרב בו זכו אנשי הארגון שלא כדין ואופייה התקדימי של הפסיקה בפרשה זו - כל אלה חייבו ענישה חמורה במידה ניכרת מזו שנקט בית המשפט המחוזי". לפיכך, דן לוי את אבוטבול ל-18 שנות מאסר; סיטבון - 16 שנים; עשור - 11 שנים; בופמן - שבע שנים; ודוד זוארץ - עשר שנים. לעומת זאת, הקל לוי בעונשו של עידן זוארץ והמירו ב-15 חודשי מאסר בפועל.

"אין לך תחליף למבחנו של השכל הישר. לא אטעה אם אעריך, כי את מרביתם של ארגוני הפשיעה הבאים בגדרו של החוק, ניתן יהיה לזהות באמצעות התבוננות באורח פעולתם", הוא מוסיף. "תחת פנייה לרשימה סגורה ומתחייבת של תכונות, נכון יהיה לדבר ב'מתחם' של מאפיינים, אשר כל התארגנות הבאה בגדרו - לארגון פשיעה תחשב. במרכזו של מתחם זה מצוי ארגון הפשיעה 'הקלאסי', ובו מכלול התכונות שעיקרן הוזכר כבר, כשהן בצורתן המובהקת ביותר. כל התארגנות תסוּוג על-פי המידה בה מתגלה בפעולתה, אם בכלל, כל אחת מתכונות אלו כשהיא לעצמה, וכן על-פי בחינתו של המכלול. ככל שהתארגנות פשיעה, על צבר מאפייניה, תהא קרובה יותר למרכזו של המתחם, כך תגבר הנטייה לסווגה כארגון פשיעה ולהכפיפה למצוותו של החוק הנדון". לוי ממשיך ומונה את מאפייניו של ארגון פשיעה: מסגרת לה קיום מעבר לכל אחד ממעשי הפשיעה בהם שלחו אנשיה את ידם, ההמשכיות בפעילות המשותפת (שלשיטתו חיוניים בכל ארגון פשיעה), סוג העבירות ובעיקר חתירה לרווח כספי ממקורות בלתי חוקיים והסתייעות בבעלי תפקידים ציבוריים. במקרה הפרטני אומר לוי, כי הוכח שהנאשמים עסקו בצורה מאורגנת ושיטתית בסחיטתם של אנשי עסקים, מקומיים וצרפתים, ולפיכך מדובר בארגון פשיעה. הוא מדגיש, כי מספר החברים אינו אינדיקציה לקיומו של ארגון פשיעה, ומכל מקום - לרשות אבוטבול עמדו עשרות בני אדם, שרק מקצתם (מדרג השטח) נחשפו.

לוי מציין: "ערב כניסתו של החוק לתוקף, הייתה תוחלת הסנקציה הפלילית על פעילות במסגרתו של ארגון פשיעה דומה בשיעורה לתוחלת הסנקציה על עבריינות-יחיד, או אף פחותה ממנה. האפשרות להניח, לראשונה, יד על בעלי תפקידים בארגוני פשיעה וקביעתה של עבריינות במסגרתם כנסיבה מחמירה, שינו תמונה זו. כלי החילוט שבחוק אפשרו, אף זאת לראשונה, להניח יד לא רק על רכוש שהושג בעבירת יחיד, כי אם גם על רכוש הארגון בכללותו. "ההחמרה עם יועצים לארגון פשיעה ועם עובדי ציבור המסייעים לו, פגעו בערך המוסף שיכול הארגון לספק לחבריו. היכולת ללכוד בכף את מנהלי הארגון אף בלא קשירתם למעשה עבירה מסוים (זולת העבירות שבחוק), מפחיתה מעלותה של מלאכת האכיפה. יעילות מושגת גם באמצעות כינוסם תחת קורת גג אחת, היינו, בהליך משפטי אחד, של סוגיות ושל נאשמים שאחרת היו נדונים בנפרד". עם זאת, לוי מביע את החשש, שהחוק עלול לגרום להגברת תחכומם של העבריינים שיתמודדו עימו: "לא אטעה אם אעריך, כי במרוצת הזמן, ולא בעשורים מדובר כי אם בתקופה קצרה בהרבה, יוביל הדבר להחמרה מהותית במאפייני הפשיעה בישראל". מכאן עובר לוי לדיון בשאלה מהו "ארגון פשיעה" בציינו, כי ליבת ההגדרה שבחוק - "חבר בני אדם שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות" - נותרה עמומה והיא דורשת פירוש. לדעת לוי, העדרה של הגדרה דווקנית ונוקשה של המונח "ארגון פשיעה" או של יסודות אחרים בחוק מאבק בארגוני פשיעה, אינו מכשול. אדרבא, היסוד הפתוח מכשיר את הקרקע להפעלתו של שיקול דעת באכיפה - מצד גורמי החקירה, התביעה והשפיטה כאחד, והוא כלי חיוני ביישומו של החוק.