גלנט: בדיקתו של לינדנשטראוס הייתה מנוגדת לחוק

אלוף יואב גלנט תוקף בחריפות בבג"ץ את מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ואת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. הדברים כלולים בתשובה שהגיש היום (ג', 2.2.2011) לעתירה נגד מינויו. לא ברור אם בג"ץ ימשיך לדון בה, בהתאם למנהגו שלא לדון בנושאים תיאורטיים, גם אם גלנט יבקש לעשות זאת כדי לטהר את שמו. לדברי פרקליטו של גלנט, עו"ד דורי קלגסבלד, במשך זמן רב התנהלה נגדו "מערכה תקשורתית חסרת תקדים בעוצמתה, תעמולת זוועה שכוונה להסית את דעת הקהל נגדו ונגד מי שמינה אותו". לדברי גלנט, הוא מתקשה לקבל את הטענה לפיה לינדנשטראוס נחשף לממצאי בדיקת פרשת ביתו וקרקעותיו בעמיקם רק אחרי הדיון בנושא בבג"ץ, שכן בדיקתה החלה שלושה חודשים לפני כן (בעקבות תלונה של השר מיכאל איתן) - ואחרי שתחקיר מעריב בנושא פורסם ב-2008 ועתירה לבג"ץ בעניין נדחתה ב-2009.

בדיקה חשאית ובלי להודיע ליועמ"ש

"נראה שהוא [המבקר] עיכב במכוון את פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, עד לאחר הדיון. תמיהה זו גוברת, לנוכח העובדה, כי עד פניית המבקר ליועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה כלל לא הודיע ליועץ, כי הוא עורך בדיקה משלו לאותה תלונה ולאותה תכלית". לדברי גלנט, לינדנשטראוס ערך את בדיקתו בחשאי, מבלי לעדכן בכך את היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט. לטענתו, מרגע שהוגשה עתירה לבג"ץ, רק בית המשפט יכול להכריע בנושא, בעוד היועץ המשפטי לממשלה יכול לבדוק אותו לצורך הגשת תגובת המדינה. זאת, על-פי חוק מבקר המדינה הקובע במפורש, כי תלונה הקשורה לעניין התלוי ועומד בבית משפט - לא תיבדק בידי המבקר. "מדובר בבירור המנוגד לחוק ומהווה חריגה מסמכותו של מבקר המדינה", טוען גלנט. "חקירה כזו דינה בטלות מעיקרה, בעיקר מכיוון שיש בה לא רק ריב סמכויות בין המבקר ליועץ, אלא גם חדירה אסורה לתחום סמכותו הבלעדי של בית המשפט. "ניתן להעלות סברה, שעובדה זו מסבירה את ההסתרה של בדיקת המבקר מעיני היועץ המשפטי ובית המשפט. כך או כך, ברור שפעולה ספק חוקית זו של המבקר גרמה לפחות לכך שהיא יצרה לחץ זמנים בלתי אפשרי ובלתי הוגן, שפגע בזכויותיו הבסיסיות [של גלנט]".

תחרות של ביזוי הדדי ופגיעה באמינות

העובדה שפרשת הקרקעות נחקרה במקביל הן על-ידי וינשטיין והן על-ידי לינדנשטראוס, טוען גלנט, גרמה לכך ש"נוצרה תחרות שהוליכה לביזוי הדדי ולפגיעה באמינות המוסד שבדיקתו 'הפסידה' באותה התחרות". גלנט רומז, כי מדובר בתחרות בסיסית בין שני הגורמים על בדיקת כשירותם של מינויים בכירים, שבאה לידי ביטוי גם במינויו של יוחנן דנינו לתפקיד המפכ"ל. טענה נוספת של גלנט היא, שנאסר על באי-כוחו לשוחח עם עדים שראיין לינדנשטראוס, וזאת למרות שנמצאו פערים בין תמלילי עדויותיהם לבין טיוטת חוות הדעת של המבקר. הנימוק לכך היה חשש מפני שיבוש הליכים. ואולם, למחרת הופיע באחד העיתונים ראיון עם עדה מרכזית - לאה שטיינמץ, שהייתה מנהל מחוז חיפה במינהל מקרקעי ישראל. קלגסבלד מוסיף: "לכולם ניתן זמן בשפע וגם גישה לעדים השונים - לעותרים השונים, ליועץ המשפטי, למבקר המדינה, לעיתונאים. לכולם. רק האלוף גלנט חוייב להגיש בתוך יומיים בלבד ובלא שניתנה לו אפשרות לפנות לעדים". עוד אומר קלגסבלד, כי הדבר חמור במיוחד לנוכח העובדה שבדיקתו של לינדנשטראוס התבססה על תלונה תוצרת מתנגדיו של גלנט, בעוד לו-עצמו לא ניתנה אפשרות להכין טיעון נגדי.

מסמך של המבקר סותר הטענה בדבר התצהיר הכוזב

גלנט מתייחס גם לטענת המבקר, לפיה הגיש לבית המשפט תצהיר כוזב בנוגע למועד בו ביקש היתר לחריגות בנייה בביתו. לדבריו, בבדיקת המסמכים שצורפו לחוות דעת זו נמצאה פנייה למינהל משנת 2000, המוקדמת כנראה לביצוע העבודות - אך לינדנשטראוס כלל לא התייחס אליה. גלנט העלה עובדה זו בפני וינשטיין, אך לא קיבל מענה. "לא ניתן לנתק את הדרישה הנמרצת לערוך בדיקה מדוקדקת ומפורטת בהיסטוריה ובטופוגרפיה של המקרקעין של גלנט, מהניסיון הכולל למנוע את מינויו לרמטכ"ל", טוען קלגסבלד. "אכן, אין זה סוד שקבוצות שונות חברו יחד כדי למנוע את מינויו של גלנט לרמטכ"ל, ובהן מתנגדים ויריבים בצבא, מתנגדים ויריבים לשר הביטחון, שכנים מסוכסכים מעמיקם, התנועה הירוקה, עיתונים ועיתונאים". עוד אומר קלגסבלד, כי פרשת מינויו וביטול מינויו של גלנט "מזעזעת ומסוכנת לאין שיעור, [יותר] מכל פגם הנטען בהתנהגותו של האלוף גלנט. אדם בא ואדם הולך, אך כשמתקבעים כללי משחק של משפט שדה, לא ניתן עוד להשיב כללי דיון ראוי על-כנם". לדברי גלנט, כי ניתנו לו יומיים בלבד ללמוד את טיוטת חוות דעתו של לינדנשטראוס, בה 27 העמודים ולצידה דיסק בו אלפי עמודי מסמכים. כאשר ביקש ארכה נאמר לו, כי הדבר אפשרי אך יהיו לכך משמעויות - דהיינו דחיית כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל. לדברי גלנט, נאמר לו שהאחראי למצב זה הוא וינשטיין, שדרש מלינדנשטראוס להשלים את בדיקתו בהקדם האפשרי. "מדובר בהגחכה של זכות התגובה, זכות תגובה מן השפה ולחוץ, קריקטורה של הליך ראוי, בוודאי לא מתן הזדמנות אמיתית להתמודד עם הטענות", מוסיף גלנט.