בני זוג צעירים המתגוררים יחדיו אך אין בכוונתם להינשא, לא ייחשבו כידועים בציבור. כך קבע בתחילת החודש בית המשפט לענייני משפחה בקריות.
השופטת
מרינה לוי דנה בתביעתה של צעירה בת 27 נגד מי שהיה בן-זוגה, ואשר עימו התגוררה לסירוגין במשך שבע שנים. הצעירה טענה, כי הם היו ידועים בציבור ולפיכך היא זכאית לקבל מחצית מרכושו של בן-זוגה לשעבר שנצבר במהלך אותן שנים, כולל בעסק השייך לו.
לוי קבעה, כי דווקא מכתב הפרידה של התובעת מן הנתבע מלמד, שהשניים לא התכוונו להינשא. אומנם התובעת ציפתה למיסוד הקשר, אך היא עצמה כותבה לבן-זוגה לשעבר, כי היא נפרדת ממנו משום שמצידו אין כוונה כזאת.
עוד ציינה לוי, כי במהלך שנות הקשר, ניהלו השניים חשבונות בנק נפרדים ואף חסכו בנפרד מאות אלפי שקלים כל אחד. לוי אימצה פסיקה קודמת, ולפיה מן הראוי לקבוע נטל הוכחה מוגבר במקום בו המדובר ב"חברות סתם", להבדיל מהמקרים בהם בני זוג מנועים מלהינשא או שאינם רוצים לעשות זאת מסיבות אידיאולוגיות.
לוי מוסיפה: "יש מקום להבחין בין בני זוג מבוגרים, לרוב אחרי גיל הפוריות של האישה, (בהם עוסקים מרבית מפסקי הדין בעניין ידועים בציבור) לבין בני זוג צעירים, אשר מחליטים לחיות יחד כתקופת ניסיון ובחינה הדדית לקראת גיבוש החלטתם בדבר מיסוד הקשר בעתיד.
"זוג מבוגר שכזה, אשר אינו מצפה להולדת ילדים משותפים, יכול והנישואין הפורמאליים אינם רלוונטיים עבורו, שכן החיים בצוותא הם הם (על-פי רוב) צורת היחסים המוגמרת. אין המדובר בניסיון לקראת שלב נוסף, אלא בשלות ביחסים על כל מרכיבי הזוגיות, כבני זוג נשואים לכל דבר.
"זוג צעיר לעומת זאת, המחליט להתגורר יחד (בהעדר הסכם או ראיות המעידות אחרת, לדוגמה אידיאולוגיה נחרצת נגד נישואין) עושה זאת לרוב, כתקופת מבחן לקראת מיסוד הקשר על-ידי נישואין פורמאליים. פרידות במערכת היחסים שכזו, מעצימות את ארעיותו של קשר זה". לוי קבעה, כי זה היה המקרה הנדון ולפיכך דחתה את התביעה.
