המהירות והקלות בה אנשים "מחליקים" ריב-אהבים קשורות במידה רבה למערכות היחסים של כל אחד מבני הזוג בגיל הילדות המוקדם ביותר עם האנשים שגידלו אותם. אלו ממצאים מעניינים העולים ממחקר חדש.
הממצאים עולים ממעקב מתמשך של חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה אחר קבוצת אנשים, שהחל באמצע שנות ה-70, עוד לפני שמשתתפי המחקר נולדו. צוות החוקרים פרסם את הממצאים בגיליון האחרון של "Psychological Science".
כאשר משתתפי המחקר הגיעו לגיל 20, כל אחד מהם התבקש לגייס את בן או בת הזוג הרומנטים שלו לתרגיל - דיון בו התבקשו לשוחח על נושא עליו היו לשניים חילוקי-דעות. לאחר מכן התבקשו בני הזוג לדון בנושא עליו הסכימו ביניהם, וראו אותו עין בעין. דו-השיח הזה נועד ליצור מעין "תקופת צינון", שמטרתה ליצור מעבר מהעימות שקדם לה.
החוקרים הבחינו כי "רגעי הצינון" לא היו שווים בין המשתתפים. במקרים מסוימים, בני הזוג הצליחו לשכוח במהירות את ה"קרב" שניהלו קודם לכן. במקרים אחרים, אחד או שני בני הזוג לא הצליחו להשתחרר מהתחושה שהשאיר העימות.
בחינת הרקע של הילדות המוקדמת (בין גילי שנה לשנה וחצי) של כל אחד מהמשתתפים הצביעה על קשר בין איכות הקשר עם המטפלים בהם בגיל מוקדם, לבין היכולת שלהם להניח בצד עימותים כבני אדם מבוגרים.
במיוחד, אלו שהקשר הרגשי שלהם למטפלים היה קשר בטוח יותר התקשו פחות להתמודד עם עימותים בהווה. במילים אחרות, מטפלים שהצליחו לווסת את הרגשות השליליים של הצעירים תרמו לכך שיהיו להם כישורי התמודדות טובים יותר עם רגשות שליליים כאנשים בוגרים.
אותם משתתפים שגיל הילדות היה פחות אידיאלי עבורם, נטו להתקשות יותר בהתמודדות עם עימותים. החוקרים ציינו גם כי אנשים שחשו בקשר לא בטוח עם המטפלים בהם בגיל הינקות, אך בני הזוג שלהם התמודדו היטב עם עימותים, נטו להישאר יחד.
