יבואנית הרכב מאיר, שבבעלות יעקב שחר וישראל קז, הסתירה מן הציבור במשך חודשים את קיומה של תקלה בבלם היד של מכוניות הונדה סיוויק. כך קובעת שופטת בית משפט השלום בירושלים,
תמר בר-אשר-צבן.
הסיפור התגלה בתביעתו של מאיר ברפי, שהוגשה באמצעות עו"ד בעז ארד ושרון אביטל, אשר רכש בפברואר 2008 מכונית הונדה סיוויק מחברת מאיר, היבואנית הרשמית של הונדה בישראל. שלושה שבועות לאחר מכן התדרדרה המכונית לאחר שהוחנתה ברחוב משופע ונפגעה. ברפי הגיש תביעה לפיצוי על נזקיו, בסך 51,000 שקל.
במהלך הדיון התברר, כי כבר באוקטובר 2007 הודיעה הונדה למאיר על קיומה של תקלה בבלם היד של הסיוויק, ועל כוונה להחליף את מנגנון הבלם בתחילת 2008, לאחר שהחלקים החדשים ייוצרו ביפן. הונדה ביקשה ממאיר להודיע בתחילת נובמבר לרוכשי הסיוויק, כי בלם היד עלול לאבד מיעילותו ולהדריך אותם כיצד למנוע תקלה זו.
בהודעה שנייה של הונדה למאיר נאמר, כי ההנחיה באה בעקבות תלונות של בעלי סיוויק, בעיקר באנגליה ובספרד, על התדרדרות מכוניות שהוחנו ועל מכוניות בהן יצא בלם היד ממקומו. גם בדוא"ל זה התבקשה מאיר למסור את המידע הנחוץ ללקוחותיה.
מנהל המכירות חיכה חודשיים אולם מנהל המכירות של מאיר, אהוד אברהמי, המתין עד דצמבר 2007 בטרם נקט פעולה כלשהי. גם באיחור זה של חודשיים, הוא לא שלח מכתב לרוכשי הסיוויק, אלא העביר הנחיות כלפי מטה אל כמה מן המנהלים הכפופים לו.
אברהמי הינחה אותם להסביר לרוכשים כיצד להפעיל בצורה נכונה את בלם היד, אך לא הורה להם להודיע ללקוחות על ההחלפה המתוכננת לאפריל 2008. בפועל נשלחו בדצמבר הודעות ללקוחות הקיימים בדבר ההחלפה המתוכננת, אך מי שרכשו את הסיוויק באותם חודשים לא קיבלו מידע כלשהו על התקלה. הללו קיבלו הודעה רק עם תחילת ההחלפה, באפריל-מאי 2008.
כמה מן הכפופים לאברהמי העידו, כי לא ידעו על הרקע להוצאת הנחייתו ובעיקר לא ידעו על התקלות שאירעו לסיוויק בחו"ל. חלקם גם לא ידעו שהרוכשים ייקראו להחליף את מנגנון בלם היד, וראו במכתבו לא יותר מאשר חידוד של נהלים קיימים.
במקרה של ברפי, המכונית נמסרה לו בפברואר 2008 והתדרדרה בחודש מרץ. את ההודעה על ההחלפה קיבל רק באפריל, לאחר שמנגנון בלם היד כבר הוחלף בעקבות ההתדרדרות. ברפי העיד, כי בספר היצרן שקיבל, לא נכללו ההנחיות המתוקנות שאמורה הייתה מאיר להוציא כבר בדצמבר 2007.
הונדה ביקשה לשמור על פרופיל נמוך מאיר טענה במהלך המשפט, כי בלם היד לא היה פגום אלא רק היה צורך לשפרו. בין היתר טענה, כי זימון הלקוחות לא היה בגדר recall - מונח המשמש לתקלה המחייבת דיווח ל
משרד התחבורה - אלא רק pud, דהיינו קריאת שירות לשיפור המכונית.
על כך אומרת בר-אשר-צבן: "ככל שיש השלכה להבחנה זו, היא רלוונטית ליצרן או ליבואן. מבחינת בעל המכונית, סוגה של הקריאה אליו, כדי שיביא את מכוניתו למוסך לשם החלפת חלק זה או אחר במכוניתו, אינה מעלה או מורידה".
עוד מדגישה בר-אשן-צבן, כי מדובר היה בליקוי מהותי באביזר בטיחות חיוני, ושברור לכל שהתדרדרות מכונית חונה עלולה הייתה לגרום לאסון. לדבריה, הונדה ביקשה לשמור על פרופיל נמוך כדי שלא לפגוע במכירות הסיוויק, אך ברור שהיא לא הייתה מחליפה את כל בלמי היד אלמלא היה מדובר בכשל חמור.
לסיכום קבעה בר-אשר-צבן, כי מאיר הסתירה מברפי את התקלה בבלם היד, וכי תקלה זו היא שגרמה להתדרדרות הרכב. היא חייבה את החברה לפצותו ב-31,000 על הנזקים הישירים, ירידת ערך הרכב ועוגמת הנפש, ובעוד 18,000 שקל כשכר טירחת עורך דין. מאיר גם תכסה את הוצאותיו של ברפי בגין מומחים ועדים.
