בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים הורה בשבוע שעבר (8.3.11) לשלם תוספת שכר רטרואקטיבית של עשר שנים לכל קציני המעבדות הניידות של המחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ), תוך שהוא מותח ביקורת קשה על התנהגותה של המשטרה כלפיהם לאורך תקופה זו. התוספת תינתן גם למי שכבר יצאו לגמלאות.
התובעים הם 21 קצינים או גמלאים במעבדות הניידות. את תנאי עבודתם תיארה השופטת
אורנית אגסי: "תפקיד קצין מז"פ מצריך הגעה לכל זירת עבירה הנחקרת על-ידי המעבדה הניידת, סמוך ככל הניתן לאירוע, דבר המחייב את קציני המעבדה לשהייה ממושכת בזירת העבירה עד לסיום החקירה המעבדתית בשטח, לעיתים למעלה מיממה וללא תחלופה כאשר העבודה מתבצעת תוך חשיפה למצבים שונים של גופות, חומרים כימיים (כעולה במקרים של הצתות, אסונות רבי נפגעים ופיגועי טרור), ולעיתים אף תחת תנאי שטח סביבתיים קשים".
קצינים אלו זמינים למעשה 24 שעות ביממה, ויכולים לצאת לחופשות רק בתיאום מראש. למרות זאת, תנאי שכרם זהים לשל קצינים מקבילים בדרגותיהם ואשר מוצבים בתפקידי מטה. הם מקבלים רק תוספת דריכות מבצעית - התוספת הנמוכה ביותר, המשולמת לכל שוטר בתחומי הקו הירוק.
הקצינים פנו כבר ב-1997 מאז שנת 1979 מוצמד שכרם של השוטרים לשכר בצה"ל, אך בצבא אין יחידה המקבילה למז"פ. לפיכך, כבר בשנת 1997 ביקשו הקצינים להעניק להם תוספת מיוחדת - בה לא נקבו - בשל האופי הייחודי של עבודתם.
פסק הדין מתאר את הסחבת הארוכה בה טיפלה (או ליתר דיוק: לא טיפלה) המשטרה בבקשתם של קצינים אלו. יש לציין, כי מדובר כיום ב-25 קצינים בלבד שבשירות פעיל במעבדות הניידות, כך שהסכומים שעל הפרק לא היו משמעותיים מבחינה מערכתית.
בשנת 2001 פנו הקצינים לנציבת קבילות השוטרים, וזו קבעה שנה לאחר מכן: "העיכוב הממושך באישור תגמול מיוחד לאנשי המעבדה הניידת, הגם שאין חולק כי אופי עיסוקם ותנאי העסקתם בתפקיד מחייבים תגמולם באופן ייחודי, הוא עיכוב החורג גבולות הסביר ואין עולה בקנה אחד עם מינהל תקין.
"...מן הראוי שתגמולם של אנשי היחידה יאושר על יד המערכת ללא דיחוי נוסף, על-פי תיעדוף פנימי, כפי שהדבר נעשה לגבי אוכלוסיות ייחודיות אחרות במשטרה, ובלא לקשור ולהתלות אותו בפתרון כולל של מערך השכר במשטרה ובלא לדחותו עוד משום סיבה". למרות זאת, דבר לא נעשה.
בשנת 2005, לאחר שפניותיהם שוב נפלו על אוזן ערלה, עתרו הקצינים לבג"ץ, אשר היפנה אותם לבית הדין לעבודה. בעקבות זאת, הוגשה תביעתם הנוכחית בשנת 2007 - עשר שנים לאחר שביקשו לראשונה את התוספת המיוחדת. פסק הדין ניתן 14 שנים לאחר שהחלו במאבקם.
נציגת המשטרה לא ידעה במה עוסקים במז"פ אגסי משבחת את עדותו של סגן-ניצב אבנר ברזובסקי, אשר "הייתה עקבית ומהימנה ותיארה באופן מדויק ודווקני את עבודת התובעים ואת כל מסכת הקשיים שהם עוברים מאז פנייתם לתגמולם בתגמול שכר ייחודי".
לעומת זאת, מותחת אגסי ביקורת על עדותה של רב-פקד שרה זימן מטעם המשטרה: "הגב' זימן לא הכירה את המסמכים שהוגשו על-ידי התובעים באשר לאופי עבודתם, לא ידעה לומר במה עוסקים התובעים ולא ידעה כי הם מגיעים לזירות פשע חמור ונמצאים בו שעות. הגב' זימן לא ידעה מהו אופי העבודה באשר למשמרות וכוננויות התובעים. העדה לא ידעה לומר מה הייתה פעילות היחידה בהינתקות. הגב' זימן שהיא זו האמונה על כוח אדם במשטרה, לא ידעה להשיב על השאלות שהופנו אליה לגבי היחידות השונות ואופן תגמולם, למרות שלשם כך היא באה ליתן עדותה".
בהחלטתה לקבל את התביעה, אומרת אגסי: "יחידות אחרות אשר רמת סיכונן אינו עולה (כפי שהוכח) מרמת הסיכון והכוננות בו מצויים התובעים קיבלו תוספות שכר ייחודיות.
"...יוצא איפוא כי דווקא שוטרים המבצעים פעילות שגרתית ללא כוננויות הקפצות ואופי עבודה ברמת שחיקה נמוכה בהרבה מזו של התובעים, נמצאו כזכאים לתוספות אותם דרשו התובעים שנים רבות".
אפליה וחוסר תקינות ציבורית התנהגותה של המשטרה מהווה אפליה, מוסיפה אגסי. "הנתבעת נהגה כלפי התובעים בחוסר תקינות מינהלית וציבורית, בכך שהתעלמה מכל ההמלצות והבקשות שהופנו בעניינם של התובעים לקבלת תוספת שכר ייחודית ואף נמנעה מלהעלותם לדיון בפני ועדת המעקב, זאת למרות כל המלצות המפקדים והנציבה.
"...שיקול דעתם של הגורמים השונים במשטרה במשאבי אנוש וכספים היה שונה מזו של גורמים אחרים במשטרה והופעלה תוך שיקול דעת מוטעה ומפלה. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת, כי הופעל בעניין התובעים שיקול דעת מקצועי ושוויוני. דווקא מקרה חריג זה מצדיק את התערבות בית הדין בשיקול דעת הנתבעת, תוך מתן סעד הצהרתי המורה לנתבעת ליתן לתובעים את התוספת הנדרשת על ידם בתביעתם".
בית הדין סיים בכך שהביע את מורת רוחו מהתנהלותה ה"מגמתית ומפלה ובלתי מתפשרת" של המשטרה, בכך שחייב אותה לשלם לתובעים הוצאות בסך 50,000 שקל.