אין אפשרות לקבוע מבחנים אחידים בשאלה מיהו מעסיקו של עובד זר, המשמש כמטפל של קשיש. בכל מקרה יש לבחון את הנסיבות לגופן, במיוחד כדי למנוע ניצול לרעה של עובדים אלו. כך קובע (9.3.11) רשם בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, מוצטפא קאסם.
קאסם דחה תביעה של עובדת מהודו נגד בנה ובתה של הקשישה בה טיפלה, לתשלום שכר מינימום, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה שנתית ודמי חגים. עיקר התביעה נסובה כלפי בתה של המנוחה, שהייתה מעורבת בטיפול בה.
בית הדין קבע, כי מעורבותה של הבת לא הייתה שונה משל כל בת הדואגת לאמה הקשישה. היא לא הייתה המעסיקה של העובדת הזרה (שהועסקה דרך חברת מטב, שגם שילמה את שכרה), לא קבעה את היקף עבודתה, לא פיקחה עליה ומעולם לא ביקשה ממנה לסייע לה בניהול משק ביתה שלה.
בנושא העקרוני, מדגיש קאסם: "הייתי ער לכך שקביעה גורפת ומוחלטת לפיה המטופל בלבד הוא המעביד, בכל מערכת נסיבות שהיא, עלולה להביא למצב של ניצול לרעה של העובד הסיעודי והותרתו חסר הגנה, כאשר בבואו לתבוע את זכויותיו מידי מי שהיה המוציא והמביא בנוגע להעסקתו מתחילתה ועד סופה - יתנער האחרון מחובותיו כמעביד על בסיס הטענה שלא הוא זה שהעסיק את העובד.
"דברים אלה יפים ביתר תוקף, כאשר מדובר בעובדים זרים, שאינם שולטים בשפה. אני סבור, אם כן, שיש לקבוע בכל מקרה לגופו של עניין ולאור מכלול הנסיבות האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין העובד הסיעוד לבין קרובי המטופל בו טיפל, ואשר היו מעורבים בהעסקתו".
