בית המשפט העליון קובע, כי בית החולים הדסה התרשל בטיפול בפצועת פיגוע, הפסיק ללא סיבה את מתן האנטיביוטיקה ולפיכך נושא באחריות לנכות התמידית שנגרמה לה. המשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין, דחה את ערעורו של בית החולים על חיובו לשלם לנפגעת 3.2 מיליון שקל.
התובעת, שהייתה אז בת 14, נפצעה בפיגוע התאבדות משולש במדרחוב בירושלים בספטמבר 1997 והועברה לבית החולים הדסה (בפסק הדין לא נאמר האם בעין כרם או בהר הצופים). היא סבלה מכוויות ומפגיעה בבטנה ונותחה באותו יום.
תשעה ימים לאחר הפיגוע לקתה התובעת בדום לב ובתסחיף ריאתי, בעקבותיהם בוצעה בה החיאה והיא נותרה מאושפזת במשך קרוב לשנה. התובעת סובלת עד היום מנכות רפואית של 35%, הבאה לידי ביטוי בקשיי זיכרון וריכוז, עייפות יתר, פגיעה ביכולת הדיבור, איטיות, פגיעה בחוש האחריות וביכולת היזימה וכן מקשיים התנהגותיים, רגשיים וחברתיים.
שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים,
אורית אפעל-גבאי, קיבלה את התביעה נגד הדסה. היא קבעה, כי תום הלב נגרם כתוצאה מאלח דם, שהיה מצידו תוצאה של הפסקת האנטיביוטיקה מוקדם מדי. הוכח, כי הרופא שטיפל בתובעת, פרופ' שלמה מעיין, הורה להמשיך את האנטיביוטיקה למשך 14-10 ימים לאחר הניתוח, אך המתמחה במחלקת הכוויות החליט להפסיקה כעבור שבוע בלבד - יום אחד לאחר הנחייתו של מעיין.
פסק דינה של אפעל-גבאי מבוסס בעיקרו על כך שגליון הטיפול בתובעת לא תיעד את אופן קבלת ההחלטה על הפסקת האנטיביוטיקה, ולפיכך - מוטלת על הדסה האחריות להוכיח שלא התרשלה, נטל אותו לא הרימה.
בפסק הדין בעליון, מותח ריבלין ביקורת חריפה עוד יותר על בית החולים, ומכנה את הפסקת האנטיביוטיקה "סטייה חסרת פשר מעצתו של המומחה". הוא קובע: "אין אלא לקבוע כי הרופאים לא התבססו על שיקולים סבירים בהחלטה להפסיק את האנטיביוטיקה, ולכן ההחלטה לסטות מעצת המומחה נעשתה בהתרשלות".
במהירות, בלי תשומת לב ותוך התעלמות ריבלין מוסיף: "כשלעצמי נראה לי כי סביר ביותר שהגיליון הרפואי אינו חסר, וכי הרישום שיקף מהימנה את דרך קבלת ההחלטה כפי שהתקבלה בפועל - במהירות, בלי מתן תשומת הלב הראויה ותוך התעלמות מעצת המומחה למחלות זיהומיות. הרישום חסר מאחר שדרך קבלת ההחלטה חסרה. ההחלטה, כך נראה, התקבלה על-ידי מתמחה זוטר ולא על-ידי הגורמים המתאימים".
עוד אומר ריבלין, כי רופאי הדסה התעלמו מהסימנים שהעידו על החמרה במצבה של התובעת, ובכלל זה תלונותיה של אמה. "מתן תשומת לב לתלונותיו ובקשותיו של בן משפחה שאינו מש ממיטת החולה אינה רק צורך הנובע ממידת האנושיות. יש במתן תשומת הלב הזו גם משום טיפול רפואי נכון", הוא פוסק.
ריבלין ממשיך וקובע, כי מדובר היה בהתרשלות רוחבית: "משהוחלט לדחות את המלצתו של המומחה למחלות זיהומיות, היה על הרופאים להשגיח בקפידה רבה על מצבה של פלונית ולשים לב לכל סימן מקדים לזיהום. היה עליהם ליתן דעתם גם למידע שהועבר אליהם על-ידי אמה של החולה.
ההתרשלות הראשונה גררה את השנייה "ההתרשלות הראשונה, שהתבטאה בסטייה מעצת המומחה ללא סיבה מוצדקת, הכשירה את הקרקע להתרשלות השנייה ואף הגבירה אותה. אילו נתקבלה ההחלטה על הפסקת האנטיביוטיקה בצורה מושכלת ומודעת, ומתוך שיקולים סבירים, היו הרופאים שקיבלו אותה מודעים לסכנה שבהפסקת הטיפול. והרי אין חולק שהפסקת הטיפול באנטיביוטיקה - אפילו יש לה יתרונות מסוימים - מגדילה את הסיכון לזיהום.
"מודעות לסיכון המוגבר הייתה צריכה לבוא לידי ביטוי במעקב צמוד על פלונית, תוך תשומת לב לכל שינוי במצבה שעשוי להעיד על התפרצות זיהום - שממנה חשש המומחה למחלות זיהומיות. תשומת לב זו צריכה הייתה לעבור גם לידיעת הרופאים התורנים ולכל מי שעשוי היה לטפל בפלונית בימים שלאחר הפסקת הטיפול. החלטה מושכלת, אשר הייתה מלווה בתיעוד מפורט בגיליון הרפואי הייתה עשויה, ובוודאי הייתה אמורה, לעורר אצל הרופא התורן חשדות בשלב מוקדם יותר.
"לאור מצבה של פלונית גם תלונותיה של האם על חוסר שקט, המלווה בשלשולים ובכאבים - היו צריכות להעלות חשד בלב הרופאים. בפועל, התמונה העולה מן הטיפול בפלונית היא כי כל רופא התמקד בתחום הטיפול הצר שלו, עד שלא נעשתה עבודה של שילוב השיקולים והגורמים החשובים לטיפול".
