בדיקת השאלה האם חקירה משטרתית והחלטה של הפרקליטות להעמיד לדין היו סבירות, צריכה להיעשות בהתחשב במידע ובכלים שעמדו לרשותן בזמן אמת. אין להשליך אחורה מן המציאות העכשווית אל בדיקה זו. כך קובע (ב', 21.3.11) בית המשפט העליון.
השופטת איילה פרוק'ציה דחתה את ערעורם של נאשמים שזוכו מרצח, על דחיית תביעתם נגד המדינה לתשלום פיצוי על מעצרם והעמדתם לדין. היא קבעה, כי למשטרה היו ראיות לכאורה סבירות להוכחת אשמתם, וכי הייתה זו הפרקליטות עצמה אשר איתרה בסופו של דבר את הרוצח האמיתי.
פסק הדין עוסק בהירצחו של חלפן הכספים ישראל דז'לושיצקי בפתח תקוה בשנת 1991. הנאשמים המקוריים היו מוטי בן-עזרא (שאף מסר עדות שהפלילה את עצמו ואת האחרים), חגי יוסף (שנפטר בינתיים ובנותיו המשיכו את התביעה) ומוצטפא סרסור. פסק הדין מגולל בפירוט רב את החקירה הסבוכה ואת הראיות שהיו נגד השלושה.
בדיקת הדנ"א הראשונה בהליך פלילי תוך כדי החקירה עלתה האפשרות שהרוצח הוא סימון בן-ארי, אך לא נמצאו ראיות נגדו. ואולם, במהלך המשפט חשש התובע, עו"ד שילה, שמא החשד לפיו בן-ארי מעורב בפרשה, עלול לעורר ספק במשפטם של השלושה. לפיכך, החל לבדוק אפשרות לבצע בדיקת דם כלשהי שתשלול את הקשר של בן-ארי לפרשה. באפריל 1992 נערכה בדיקת הדנ"א הראשונה בארץ במשפט פלילי, והיא הוכיחה שבן-ארי היה בזירת הרצח.
בן-עזרא הורשע לפני שהתקבלו תוצאות הבדיקה, ואילו בעקבות התוצאות החלקיות הושעה משפטם של יוסף וסרסור. עם קבלת התוצאות הסופיות שוחררו השניים ללא ערבות, ואילו בן-עזרא זוכה בהסכמת המדינה לאחר הרשעתו של בן-ארי.
פרוקצ'יה פותחת בציינה את חובת הזהירות המיוחדת של המשטרה והפרקליטות, העולה אף על זו המוטלת על רשויות המדינה בכלל:
"בצד חובתה של המשטרה להגשים את משימותיה למען האינטרס הציבורי, היא נדרשת לנקוט זהירות רבה בהפעלת סמכויותיה בהליך הפלילי, כדי למנוע פגיעה לא ראויה בזכויות היסוד של הפרט לחירות, לכבוד ולאוטונומיה אישית. נדרש איזון עדין ומורכב בין האינטרס הציבורי החיוני במלחמה בפשיעה, לבין ההגנה על זכויות היסוד של הפרט, מושא ההליך הפלילי.
"ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים... היותה של התביעה חלק מרשות אכיפת החוק מטילה עליה חובת זהירות בעלת משקל מיוחד בכל הקשור בניהול הליך פלילי כנגד אדם".
במקרה הנדון, קובעת פרוקצ'יה, "מכלול נסיבות הענין אינו מצביע על התרשלות גורמי אכיפת החוק בטיפולם בפרשה זו, ובעיקרם של דברים, הם פעלו כפי שגורמי משטרה ותביעה סבירים היו פועלים בתנאים הנתונים, וזאת, חרף תוצאת זיכויים בדין של שלושת המערערים".
אי-אפשר להתעלם מגרסאות מפלילות פרוק'ציה מדגישה: "כלל הוא, כי את התנהגות החוקרים ואנשי התביעה בכל שלב משלבי ההליך יש לבחון בזמן אמת - בעת עשייתן של הפעולות ובזמן קבלת ההחלטות. שאלת הפרת חובת הזהירות הקונקרטית שחלה על גורמי החקירה והתביעה נחתכת על-פי הנסיבות, התנאים והאפשרויות שהיו קיימים במועד הרלוונטי שבו התנהגות הרשות עומדת למבחן. סבירות ההתנהגות נבחנת על-פי מכלול הנתונים ששימשו את הרשות במועד הקובע.
"אין בוחנים את ההתנהגות בדרך של 'חוכמה לאחר מעשה' ויש להתחשב באמצעי החקירה שהיו זמינים במועד הרלוונטי, ולא להקיש מהאמצעים הקיימים היום לעניין האמצעים שנעשה בהם שימוש בעת ההיא, בטרם ההתקדמות הטכנולוגית שחלה בעשורים האחרונים".
פרוקצ'יה משבחת את התובע שילה, אשר עמד על קיומה של בדיקת הדנ"א החדשנית, ואשר בלעדיה ייתכן שבן-ארי לא היה נלכד. היא גם מדגישה, שהיה זה סביר שהמשטרה והפרקליטות יתייחסו במלוא הרצינות לגירסתו של בן-עזרא, אשר כאמור הפליל את עצמו ואת חבריו.