שופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, קובע לראשונה כללים מסודרים לקביעה האם עצור יורשה להתחיל בגמילה מסמים או מאלכוהול בתקופת מעצרו.
עמית קיבל את ערעורה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים לשחרר את אשר סויסה לחלופת מעצר בקהילה הטיפולית "רטורנו". סויסה מואשם ב-12 אישומים, ובהם סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה בזמן פסילה, אי-ציות לאור אדום ושימוש בסם מסוכן.
רוב העבירות - במעצר בית את רוב העבירות ביצע סויסה כאשר היה במעצר בית ובאיזוק אלקטרוני, תוך שהוא מפר עשרות פעמים את תנאי שחרורו. למרות עובדות אלו ולמרות ששירות המבחן לא המליץ על כך, החליט השופט
משה דרורי להעבירו לגמילה - כחלק ממדיניות בה הוא נוקט, כפי שאמר בעצמו.
עמית אומר: "לעיתים יוצאת נפשו של בית המשפט מרחמים על אותם עלובי גורל שנפלו או הפילו עצמם ברשת הסמים, אך מנגד, יש לזכור כי קשה פגיעתם של עברייני הסמים בחברה ועל בית המשפט להגן על קורבנות תמימים של אותם עבריינים. על בית המשפט לסמוך בכגון דא בעיקר על המומחים לדבר, כמו קציני המבחן המנוסים בטיפול בנפגעי סמים, ומשמשים 'צינור' דרכו מעבירים הגורמים המקצועיים הנוספים את המידע ואת חוות דעתם לגבי הנאשם העומד בפני בית המשפט".
כללים מפורטים כאמור, בהמשך החלטתו מציב עמית כללים מפורטים לפיהם יחליט בית המשפט האם לאפשר גמילה כבר בתקופת המעצר, ולא להמתין למאסר כמקובל: האם הנאשם התחיל כבר בהליך גמילה עוד לפני מעצרו; סיכויי הצלחת הטיפול, מידת התאמתו ומוכנותו של הנאשם לטיפול גמילה; גילו של הנאשם והזדמנויות גמילה שניתנו לו בעבר.
שיקולים נוספים: האם יש בחלופת הגמילה כדי לאיין או להקהות את עילת המעצר, אם של חשש לשיבוש הליכי משפט ואם של מסוכנות לציבור; סוג העבירות המיוחסות לנאשם; עברו הפלילי של הנאשם; השלב בו נמצא התיק העיקרי והזמן שנותר עד לסיומו; גזר הדין הצפוי לנאשם אם יורשע; נכונות מוסד מתאים לקלוט את הנאשם; החלטת ערכאה דיונית לעומת החלטה בערר.
לאור כללים אלו, קבע עמית שסויסה אינו יכול לעבור לגמילה בזמן המעצר: הוא לא התחיל בהליך גמילה בסמוך לפני ביצוע העבירות, שירות המבחן הביע דעתו שלוש פעמים רצופות כי אינו מתאים להליך גמילה, הוא הפר עשרות פעמים את תנאי מעצר הבית שהושתו עליו, וביצע שורה של עבירות תוך כדי הפרת מעצר הבית ואף עלה בידו להסיר את האזיק האלקטרוני. המעשים המיוחסים לו מעידים על מסוכנות של ממש, ו"לא זה הנאשם שבית המשפט יכול ליתן בו אמון".
