בתחילת גזר דינם במשפט קצב מתייחסים השופטים
ג'ורג' קרא ו
מרים סוקולוב לסיקור התקשורתי של הפרשה. לדבריהם, חלק מן הפרסומים היו "מוקדמים, נמהרים, בלתי אחראיים ופוגעניים ולוו בחטא ההדלפה המכוונת", וחלקם היו לגיטימיים כמתבקש ממעמדו של
משה קצב. לדבריהם, יש להצטער על כך שפרסומים אלו התערבבו זה בזה, כך שהפגיעה בקצב אכן הייתה קשה מאוד.
לאחר מכן מתייחסים קרא וסוקולוב לשאלת רום מעמדו של קצב וקובעים: "יש מידה רבה של טעם בעמדת המאשימה לפיה דווקא מעמדו הרם של הנאשם, ששימש אותו כאמצעי על-מנת לקדם אותו בביצוע עבירותיו, צריך לשמש נסיבת חומרא".
הם אומרים, כי לא לחינם קבע המחוקק שעבירת האונס היא החמורה שבעבירות המין, ואף היה מי שהשווה אותה לרצח. הם דוחים את טענת ההגנה, כאילו קצב לא פעל בכוח, שכן לדבריהם יש לבחון את מידת הכוח בהתחשב בנסיבות המקרה. קרא וסוקולוב אף מייחסים חומרה יתרה למעשיו של קצב לאחר האונס, כאשר פיטר את א' וניסה להבטיח את שתיקתה לאורך זמן.
"פער הכוחות היה עצום" חומרה נוספת מייחסים קרא וסוקולוב לעובדה שקצב ביצע מעשים מגונים במסגרת השירות הציבורי. הם דוחים את עמדת ההגנה, לפיה אם היו מעשים אלו עומדים בפני עצמם - לא היה קצב מואשם בגינם. הם מצטטים מן הפסיקה הקובעת את החומרה שבביצוע מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות במקום העבודה. על קצב הם מוסיפים: "פער הכוחות בינו לבין אלו הכפופות למרותו בהן ביצע את המעשים, היה עצום".
לאחר מכן עוברים קרא וסוקולוב להתייחס לעבירת שיבוש הליכי המשפט בה הורשע קצב: "היא נעברה על-ידי הנאשם במשכן נשיאי ישראל, משל היה הנאשם אחרון העבריינים ולא נשיאה של מדינת ישראל שבתפקידו סימל יותר מכל את סדרי השלטון והמשטר התקין". לדבריהם, עבירה זו מצטרפת לאורח פעילותו של קצב, שנועד למנוע את חשיפת עבירות המין שביצע.
קרא וסוקולוב אף החליטו לייחס רק משקל מועט לפעילותו הציבורית של קצב ולעברו הנקי, והם מנמקים: "משרותיו הציבוריות הרמות של הנאשם היוו כלי ואמצעי ששימשו אותו לביצוע עבירות המין... שדה פעילותו הציבורית הוא הוא 'שדה הציד' שבו מצא הנאשם את קורבנותיו".
לדברי קרא וסוקולוב, אין הם מקילים ראש בשבר שעבר על קצב ומשפחתו, אך אין בכך כדי לצמצם את הצורך להענישו בחומרה הולמת. הטיעון היחיד של ההגנה שקיבלו קרא וסוקולוב הוא שאין לזקוף לחובתו של קצב את החלטתו לנהל משפט במקום לדבוק בעסקת הטיעון. עם זאת, הם מציינים, הוא לא יוכל לקבל את ההקלה של מי שמונע מן הקורבנות את הצורך להעיד.
לבסוף אומרים קרא וסוקולוב, כי אלמלא הפגיעה התקשורתית והציבורית בקצב, "מידת העונש הייתה חמורה בהרבה". והם מסכמים: "אל לנו לשכוח כי הנאשם איננו הקורבן עליו ציווה החוק להגן, אלא זה שפגע בקורבנותיו.
"...מעשיו של הנאשם פגעו פגיעה קשה בערכים נעלים של
כבוד האדם, קדושת גופו, זכותו לפרטיות, חופש רצונו, עיקרון השוויון ופגיעה חמורה בסדרי השלטון והמשפט".