השופטת
יהודית שבח מותחת ביקורת חריפה ביותר על התנהלות התקשורת בפרשת קצב, וגם על התנהגותו של מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה,
מני מזוז. לדעת שבח - שנותרה במיעוט - די באלו על-מנת להקל בצורה משמעותית בעונשו של
משה קצב.
שבח פותחת את חוות דעתה בציינה, כי בפסק הדין ציינו השופטים שאינם שוללים את האפשרות לדון שוב בטענת ההגנה מן הצדק, אותה דחו כנימוק לזיכויו של קצב. "עתה עלינו לפרוע את השטר", היא אומרת.
שבח מזכירה את "קול הלמות התופים שנשמעו מרחבת בית המשפט עת הוקראה הכרעת הדין", ואשר סימלו שמשהו נשתבש: "צהלות השמחה וקריאות הגנאי הצורמות כלפי הנאשם היוו אך אקורד סיום לתהליך ארוך, ממושך ועקבי של שפיטת הנאשם על-ידי הציבור והרשעתו בטרם משפט", היא אומרת.
מתי עוברת חזקת החפות חזקת החפות, מדגישה שבח, עוברת מן העולם "רק עם מתן הכרעת דין מרשיעה, אף לא רגע אחד לפני כן!" היא מוסיפה: "בית המשפט אינו זקוק למעודדות או לסיוע תומך אחר. בית המשפט זקוק לאמון הציבור, ואמון זה נפגע קשות כשהמשפט מתנהל בצל הפגנות מאורגנות נגד הנאשם, המכריזות עליו כאנס בעיצומו של הליך שמיעת הראיות, אף לפני כן".
ביקורת על מזוז כאן עוברת שבח לביקורת על מזוז: "שפיטת הנאשם על-ידי הציבור בטרם משפט לא נולדה בחלל ריק, והיא היוותה אך המשך ישיר להתבטאויות אומללות ומיותרות של היועץ המשפטי לממשלה ושל נבחרי ציבור אחרים". שבח מזכירה, כי מזוז כינה את קצב כמי ש"לאורך שנים התנהג התנהגות של עבריינות מין סדרתית", ואומרת: "אם היועץ המשפטי כבר הכריע בשנים 2006/07 כי הנאשם הינו עבריין מין סדרתי, מה לו לציבור כי ימתין עד להגשת כתב האישום ועד למתן הכרעת הדין?"
שבח גם מאשימה במשתמע בעיקר את הפרקליטות בפרסומים המגמתיים לאורך המשפט, כאשר היא נשענת על קובץ פרסומים שהגישה ההגנה בקובעה שדינו של קצב הוכרע בתקשורת "בסיוע מסיבי וחסר תקדים של הדלפות מגמתיות, שאיש לא נתן עליהן את הדין".
היא ממשיכה: "עדים התראיינו באופן חופשי, עדויות קיבלו פומבי לכל דכפין, ואט אט נחצו כל הגבולות, ומרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות, עבר מבית המשפט הדן בתיק, אל מרקע הטלוויזיה ואל דפי העיתונות. אין הכוונה, כמובן, לסיקור עיתונאי מותר ולשיח ציבורי לגיטימי, כי אם לניהול 'בית משפט צללים' במקביל למשפט המתקיים בד' אמות בית המשפט.
אבל הנאשם נלחם על חייו "אמת, גם הנאשם לא טמן ידו בצלחת, אך אין להשוות בין נאשם שנלחם על חייו, לבין תקשורת המתנהלת לפי קוד אתי, והאמורה לפעול באיפוק ובריסון... מדובר בתופעה מדאיגה שאין להשלים עימה. בית המשפט אמור לומר את דברו, ולמרות אי-הנוחות, אל לו להחריש". הדרך היחידה לעשות זאת, אומרת שבח, היא להקל בעונשו של קצב.
בנסיבות רגילות, ממשיכה שבח, אכן ראוי קצב לשש-שבע שנות מאסר. היא מזכירה שחנן גולדבלט נדון לשש שנות מאסר על שני מעשי עונש ועבירות מין נוספות, ואילו עאטף זאהר - לאותו עונש על חמישה מעשי אונס וארבעה מעשים מגונים.
שבח מדגישה, כי כלל אין להשוות בין סבלו של קצב לבין זה של קורבנותיו, אך גם אין להתעלם ממנו: "הנאשם מנודה ומבוזה לא רק מרגע הינתן הכרעת הדין בדצמבר 2010, אלא מאז שנת 2006, עת נצרב אות הקלון על מצחו, עם הרשעתו בטרם משפט על-ידי רשויות האכיפה, הציבור והתקשורת. הנאשם היה שרוי באותן שנים, בהן זכאי היה ליהנות מחזקת החפות, בכלא חברתי שסורגיו הם מתקפה תקשורתית, ביזוי, תיעוב והחרמה".
