התקשורת לא מבינה ריאליטי - זוהי מסקנתו של מחקר חדש, פרי-עטו של פרופ' אמיר חצרוני, מבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון.
המחקר מתפרסם ערב גמר העונה השלישית של תוכנית הריאליטי "
האח הגדול". פרופ' חצרוני, שהיה בשנה שעברה פרשן הבית של התוכנית, מפרסם עכשיו ספר מדעי חדש, המאגד 14 מחקרים של חוקרי-ריאליטי מובילים מרחבי העולם. מחקרים אלה שופכים אור על היבטים שונים של הסוגה (ז'אנר) - מאסטרטגיות סטטיסטיות בהצבעות-הדחה ב"הישרדות", דרך טיפוסי הורות, על-פי "סופר-נני", ועד להיבטים פטריוטיים ב"
כוכב נולד".
מחקרו של פרופ' חצרוני מנתח את הסיקור התקשורתי של תוכניות-ריאליטי בשנתיים האחרונות בעיתונות הישראלית. פרופ' חצרוני מצא שלמרות שהז'אנר הצליח בטבלאות הרייטינג יותר מכל פורמט אחר, יחסה של התקשורת נותר נגטיבי. היחס בין מספר הביקורות האוהדות למספר הביקורות השליליות עומד על 1 ל-7, כשמרבית הביקורת הופנתה נגד התוכנית המצליחה מכולן - "האח הגדול".
מחקרו של פרופ' חצרוני, שמופיע בספר החדש, ממפה את הטיעונים העיקריים בעד ונגד תוכניות-ריאליטי ", כפי שהופיעו במאמרים על אודות התוכניות שהתפרסמו בעיתונים
ידיעות אחרונות,
מעריב ו
הארץ בין השנים 2007-2009. המחקר איתר 113 נושאים במאמרים השונים וחילק אותם לתשע קטגוריות, אשר שש מביניהן אוחזות בגישה ביקורתית כלפי פורמט הריאליטי ושלוש דווקא אוהדות אותו.
יחס הפוך בסופו של דבר הסתמן רוב מוחלט לגישות הביקורתיות ביחסה של לתוכניות ריאליטי. על כל ביטוי של אהדה מתפרסמות לפחות שבע התבטאויות ביקורתיות. הביקורות הדומיננטיות מדברות על ייצוג מעוות וסטריאוטיפי של מיעוטים ועל פגיעה כלכלית ביוצרי הדרמות והסרטים הדוקומנטריים.
מסתבר שבישראל, כמו באירופה, ההצלחה המסחרית של תוכניות ריאליטי קשות בכלל, ו"האח הגדול" בפרט, נתקלה בקיתונות של רותחין מצד חסידי התרבות הגבוהה, אולם בהשוואה לאירופה, בישראל הביקורת התמקדה יותר בפגיעה הכלכלית ביוצרי הדרמות ובסטריאוטיפיזציה של בני מיעוטים, ופחות הבליטה את הפגיעה בפרטיות של המשתתפים.
מהמחקר עולה, כי ניכר יחס הפוך בין ההצלחה המסחרית של תוכניות-ריאליטי בקרב הקהל הרחב ליחס התקשורתי, שברובו הגדול עוין את הפורמט.
לדברי פרופ' חצרוני, "הרושם מהמחקר הוא שלמבקרי הטלוויזיה והתקשורת בכלל כואב הלב שהציבור הרחב אוהב לצפות ב"ריאליטי". הדבר שהכי מטריד, לדעתו, את המבקרים אינו רדידות, כמו דרך הצגת קבוצות-אוכלוסיה מסוימות ופגיעה ביצירה המקורית. דווקא טענת ה"תת-רמה" היא, לדבריו, שולית יחסית.
