סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ורדה אלשיך, קבעה (23.3.11), כי עו"ד משה שוב זכאי לקבל שכר תמורת השנים בהן ניהל את חברת פנינת הכרך שבפירוק. אלשיך מתחה ביקורת קשה על שוב, אך למרות זאת הורתה למפרק החברה, רו"ח
שמואל רוזנבלום, לחשב את שכרו הראוי של שוב.
שוב, מעורכי הדין הבולטים בתחום הנדל"ן, ריצה עונש מאסר על עבירות מס והחברה שהייתה בשליטתו הוכנסה לפירוק. הוא היה מנהלה היחיד של פנינת הכרך ובפועל האיש היחיד שקבע בענייניה, עד שסגן הנשיא בדימוס
ישי לויט נענה לבקשת בעלי מניות אחרים והכניס את החברה לפירוק ב-2004.
שוב טען שהוא זכאי לשכר, שכן במשך שנים ייצג את החברה בכובעו כעורך-דין, למרות שמעולם לא נחתם הסכם שכר טירחה בינו לבין פנינת הכרך. רוזנבלום הסכים עקרונית, אך בין הצדדים נפערה תהום בשאלה מהו שכרו הראוי של שוב.
שוב ביקש לקבל עשרות מיליוני שקלים, שהם כשליש מנכסי החברה. רוזנבלום טען, כי הוא זכאי רק לשכר שנתי ורק לשבע שנות פעולתה האחרונות של פנינת הכרך (בשל התיישנות על יתר התקופה). לאחר שנדחתה הוכחת החוב שהגיש שוב, הוא ערער לבית המשפט.
אלשיך פותחת ואומרת, כי שוב כמעט שלא יכול היה להימלט מפעילות בניגוד עניינים בין כובעו כמנהל החברה לבין כובעו כבא-כוחה. אם כוח משחית, היא מוסיפה, הרי ש"קל וחומר אם הוא נוגע לשליטה במשאבים כספיים גדולים או בנכסים רבי ערך השייכים לאחרים".
אלשיך מוסיפה, כי חברה סולבנטית רשאית להתקשר בהסכמים כראות עיניה ולשלם כרצונה, אך שוב אינו יכול להציג שום הסכם כזה, "אלא סומך יהבו על טיעונים מעורפלים ל'הסכמות' (בעל-פה) ו'ברור היה לבעלי המניות'.
"לא אוכל לקבל דרך התנהלות זו. לא זאת בלבד, כי חובתו של מי שהחזיק בכוח כה גדול בחברה, והשתמש בו בכדי לנהל את רכושם של אחרים, חב בחובת אמון מוגברת, שספק אם היא הולמת טיעונים מאוחרים להסכמות כה מרחיקות לכת בעל-פה, אלא שבנסיבות המקרה יש להתחשב בכך כי חלפו ארבעה עשורים; חלק מאלו שההסכמה ה'נדיבה' מיוחסת להם כבר אינם בין החיים, וספק אם זכרונם של הנותרים מאפשר להם להתגונן בפני טענות לאומד-דעת בן ארבעים שנה".
ספק האם שוב לא משך מהחברה שכר עוד מעירה אלשיך, כי שכרו של שוב צריך להיקבע גם על-פי התפקוד שהביא להדחתו עם כניסת החברה לפירוק, וגם בהתחשב בעובדה שהליכי ההשבחה והמימוש של נכסי החברה נמשכו בהצלחה לאחר הדחתו, כך שהוא אינו האחראי היחיד לרווחי החברה.
אלשיך מוסיפה, כי ספק בעיניה האם שוב אכן לא נטל מהחברה שכר (כפי שטען): "האם הגיוני הוא כי בעל תפקיד כלשהו, שאינו פועל בנכסיו, מוכן לעבוד 'בפרך' (כלשון המערער), לעמול וליטול סיכונים, ו'ללכת במדבר ארבעים שנה' בלא לראות ולו אגורה בשכרו? אין לי אלא להטיל ספק בכך; בעלי תפקיד אינם פועלים מתוך אלטרואיזם לשמו, ודומה (בלשון המעטה) כי אף לא המערער".
לעומת זאת, קיבלה אלשיך את טענתו של שוב נגד קביעת ההתיישנות בידי רוזנבלום, באומרה, כי אם אכן שכרו צריך להימדד לנוכח רווחי החברה - יש להביא בחשבון את כל תקופת כהונתו. היא הורתה לרוזנבלום לדון מחדש בהוכחת החוב של שוב, לשמוע את המומחה מטעמו ולפסוק את שכרו לאור העקרונות שהתוותה.
