האזנות הסתר לאייכמן ולפרקליטו

בפגישתם ב-20.12.60 אמר אייכמן, כי "אין לו כל שמץ של ספק באמיתות המסמכים" שהוצגו לו בחקירתו "ואין כל חשש בליבו שמסמך זה או אחר אינו אמיתי". בעדותו במשפט, לעומת זאת, טען אייכמן שחלק מן המסמכים המרשיעים ביותר נגדו הם מזויפים. עוד אמר אייכמן, כי "ביקר פעם בחדר גזים קטן אך לא באולמות הגדולים ששימשו למטרת השמדה. כן ראה ערימת גופות שכנראה הורעלו". סרבציוס שאל את אייכמן על קטע משיחותיו עם העיתונאי ההולנדי הניאו-נאצי וילם זאסן, בו אמר שאינו מתחרט על מעשיו. אייכמן השיב [התשובה בגוף שלישי מתוך התמלול]: "מצפונו נקי לגמרי, הוא לא הרג אף אחד והגורל [הביא אותו] לשרת ב-4BIV [המחלקה היהודית בגסטפו שבראשה עמד] מבלי שביקש זאת. לפניו רק עוד מטרה אחת... לגלות להיסטוריה את העובדות האמיתיות בצורה כנה ומבלי להסתיר דבר ולא חשוב לו תוצאות משפטו, בין שיסתיים בעונש מוות, מאסר או זיכוי". אייכמן פרס כבר בשיחה זו את קו ההגנה שלו: "מילא רק אחרי הפקודות שקיבל מדרג הגבוה ביותר ואשר לפי דעתו היו חוקיות. בשעת מלחמה לא היה לאיש זמן לחשוב על טיב פקודות כאלה. כן ברור לו שלאחר שחלף לו ההלם, אחרי התמוטטות הרייך השלישי, מסתכל על העבר בעיניים אחרות לגמרי". על היטלר אמר אייכמן: "respect בפניו מפני הישגיו בשטח הפוליטי. respect בפניו בפני הישגיו בשטח המדיני. respecrt בפניו בפני הישגיו הכלכליים. לעומת זאת היה היטלר ה-Marionattenpuppe [בובה על חוט] בידי החוגים הפיננסיים הבינלאומיים". יצויין, כי כינוי זה הדביקו הנאצים והיטלר עצמו דווקא ליהודים.

המעורבות הפוליטית בהכנות למשפט לא הסתכמה בכך. בן-גוריון דרש מהתובע, גדעון האוזנר, לוודא שהוא מבחין בין גרמניה הנאצית לבין מערב גרמניה של הקנצלר קונרד אדנאואר, עימה טיפח בן-גוריון קשרים טובים. מזכר של מפקד לשכה 06 (שהופקדה על חקירת אייכמן), ניצב רמי זלינגר, מ-22.11.60 מספר על פגישתו של האוזנר עם שר המשפטים, פנחס רוזן, ושרת החוץ, גולדה מאיר, אשר "יצוו לעמוד" - כך במקור - על מספר נקודות. גולדה ביקשה להדגיש את המדיניות והאידיאולוגיה הגזענית של הנאצים, על-מנת לשפר את יחסיה של ישראל עם מדינות אפריקה. זלינגר רשם בסוגריים: "דעתי לא נוחה". לעומת זאת, הוא קיבל את הבקשה "להקטין ככל האפשר" את תיאור מה שקדם לשואה. בקשות נוספות של השרים:

• "אי הדגשה של חלקן של בעלות הברית".

• "לסבך ניאו-נאצים, ולעמוד על אלה אשר נמצאים עתה בארצות ערב".

• "המופתי [חאג' אמין אל-חוסייני] - שרת החוץ מעוניינת ביותר להדגיש את חלקו, אף על-פי שרואה אותו כגווייה מהלכת".

• "שבחים לגויים טובים ולארצות ידידותיות. שרת החוץ רוצה להראות שלא כולם היו כאלה".

מסמך זה ודומיו מגלים, כי האוזנר לא דייק - בלשון המעטה - כאשר כתב בספרו "משפט ירושלים" שלא הייתה התערבות של הדרג המדיני בהכנות למשפט. הם מאוששים את מחקרה של פרופ' חנה יבלונקה ("מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן"), אשר כבר הצביע על המעורבות הפוליטית.

מסמכים אחרים עוסקים כאמור בתסבוכת שנוצרה ביחסי ישראל-ארגנטינה בעקבות החטיפה. שגריר ישראל בבואנוס איירס, אריה לבבי, מסר ביוני 1960 לשר החוץ הארגנטינאי גירסה כוזבת על נסיבות החטיפה, ולפיה היא בוצעה בידי "קבוצות מתנדבים" שחטפו את אייכמן על דעת עצמם, ורק לאחר שהסכים לעמוד למשפט בארץ. - העבירו אותו לידי שירותי הביטחון של ישראל. טענה אחרת הייתה, שממשלת ישראל לא ידעה דבר על הנושא עד שפנתה לשירותי הביטחון בעקבות תלונתה של ארגנטינה על החטיפה ב-2.6.1960. ואולם, בהמשך השיחה אמר לבבי, כי שירותי הביטחון דיווחו לממשלה כבר ב-23.5.1960 - היום בו הודיע בן-גוריון לכנסת על לכידתו של אייכמן. לבבי סיים: "במידה שקבוצת המתנדבים הפרה חוק ארגנטינאי או פגעה בזכויותיה הריבוניות של ממשלת ארגנטינה, הרי ממשלת ישראל מביעה צערה על כך. ממשלת ישראל מבקשת לקחת בחשבון המשמעות היוצאת מן הכלל של הבאתו לדין של איש הנושא באחריות לרצח של מיליונים מבני עמנו ולשים לב לכך שהמתנדבים מבין ניצולי השואה העמידו שליחות היסטורית זו מעל לכל שיקול אחר. ממשלת ישראל סמוכה ובטוחה כי ממשלת ארגנטינה תגלה הבנה לערכים היסטוריים ומוסריים אלה". אותה גירסה חזרה בספר הראשון על חטיפת אייכמן - ספרו של משה פרלמן, לשעבר איש השב"כ. מכתב ששיגר טדי קולק, שהיה ראש לשכתו של בן-גוריון, להראל בנובמבר 1960 - ערב פתיחת המשפט - מגלה שהדרגים הבכירים ביותר היו מעורבים בכתיבת הספר: "על סמך הערותיך שינה מויש [פרלמן] את הסיפור הנוגע לבעיות היסודיות... אין הוא מזכיר את הממשלה ולא את השירותים. האנשים הם מתנדבים אשר בעבר עברו בש"י [שירות הידיעות של ההגנה] ובשירות [השב"כ], אחר כך חזרו למשק. אולם לקחו את עניין אייכמן כמשימה אישית שעליהם לבצע". בן-גוריון אישר לפרלמן לפרסם גירסה זו, וכך גם להימנע מעירובה של חברת אל-על, שבמטוסה הועבר אייכמן ארצה. קולק סיים: "כדאי שהספר יופיע ויופץ לפני המשפט כדי שזה יעזור לעצב דעת קהל לקראת המאורע".

השאלה האם סרבציוס יורשה להיפגש ביחידות עם אייכמן, נדונה באריכות בישיבת הממשלה ב-4.12.60. ראש המוסד והשב"כ, איסר הראל (אשר פיקד אישית על חטיפת אייכמן), ציין שאנשי הביטחון עקבו אחרי סרבציוס וגילו שהוא "עומד בקשרים הדוקים עם כמה קבוצות ניאו-נאציות וחבריו של אייכמן". הראל הוסיף: "מצאנו אותו במגע עם קבוצה מאוד מסוכנת, מסוכנת ושפלה, אנשים שיש להם אומנם לא דעות אחידות על היהודים, אבל הם מפיצים הרעל האנטישמי הנאצי בעולם". הראל העריך, שמגעים אלו של סרבציוס נועדו להשיג את המימון להגנתו של אייכמן. הראל התנגד לפגישות בארבע עיניים בין אייכמן לסרבציוס, בנימוק שבחקירתו נשאל אייכמן גם על גורלם של פושעים נאציים אחרים "שהעם היהודי מעוניין לגלות אותם". הוא הביע חשש, ש"אם תהיה לו [לאייכמן] אפשרות של שיחה חופשית עם איש שיחן של כנופיות נאציות, עם נאצים שבחוץ, ביניהם כמה אנשים שאנו מחפשים אותם, זאת תהיה עזרה בעקיפים לנאצים". חשש נוסף שהביע הראל היה, שמא סרבציוס יעביר לאייכמן מסר שיקרא לו להתאבד. בהקשר זה אמר ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, כי סרבציוס אף עלול להעביר לאייכמן רעל, כפי שהועבר להרמן גרינג ושאיפשר לו להתאבד שעות ספורות לפני מועד הוצאתו להורג בנירנברג. באותה ישיבה החליטה הממשלה שלא לאפשר פגישות בארבע עיניים בין אייכמן לסרבציוס, אך לאחר זמן קצר שונתה ההחלטה. ואולם, כאמור, השיחות בין השניים הוקלטו ותורגמו.

כעבור יומיים שינה אייכמן במקצת את חוות דעתו, תוך שכתוב מסיבי של ההיסטוריה: "היטלר היה אגיטטור [?] טוב, היה אימפולסיבי ולא היה מדינאי. בקושי ריסן עצמו בפני התפרצויות זעם. היה מוקף לא על-ידי יועצים מקצועיים בכל שטחי משרתו, אלא על-ידי מקבלי פקודות והנחיות, שלא העיזו להתנגד לרעיונותיו. "...מאידך היו להיטלר תכונות חיוביות ולזכותו יש לזקוף את חיסול אבטלת 7 מיליון פועלים, הגברת הייצור התעשייתי והייצוא. הם אשר הביאו לתחרות רצינית עם ארצות אחרות. וגורם אחרון זה היה אחד המניעים שארצות המערב פתחו במלחמה על גרמניה". איכמן טען שלמשרדו ולו עצמו לא היה "כל קשר עם המתת אנשים על-ידי גזים". סרבציוס היקשה: "לשם מה העברת היהודים ממערב למזרח, האם תיארת לעצמך שיקבלו אותם במקום החדש בזרי פרחים?" תגובתו של אייכמן מובאת בתמליל בשתי מילים: "לא מגיב". בסיומה של אותה פגישה דיבר אייכמן על חטיפתו: "התרשם מביצוע פעולת מעצרו. הדבר נעשה בצורה ספורטיבית, הצטיין בארגון ותכנון למופת, תוך הקפדת יתר לא לפגוע בגופו". אייכמן ציין, שהוא מרשה לעצמו לחוות דעה בנושא "מאחר שיש לו ניסיון מה בעניינים משטרתיים ובשטח המודיעין". עם זאת הוסיף, כי לא הייתה זו פעולה יוצאת מגדר הרגיל "וכל שירות מודיעין אחר היה מסוגל לבצע זאת באותה הצלחה".