גולדברג: דין משמעתי לשופט שלום בשל סחבת

שתי דוגמאות קיצוניות לסחבת מובאות בדוח. האחת: תביעה בסדר דין מקוצר (!) שהוגשה בשנת 2003 וניתנה בה רשות להתגונן, עברה שישה שופטים וטרם החלה להתברר לגופה. תלונה זו הביא גולדברג גם לידיעתם של השר יעקב נאמן והנשיאה דורית ביניש. השנייה: תביעה התבררה שש שנים בפני שופט, והועברה לאחר משום שהשופט עבר בית משפט; מומחה מטעם בית המשפט הגיש את חוות דעתו שלוש שנים לאחר מינויו. עורכת דין התלוננה שפסק דין לא ניתן ארבע שנים לאחר שהוגשו הסיכומים. גולדברג קבע: "יש לראות עובדה זו בחומרה רבה". הוא הורה לשופט לסיים ללא דיחוי את כתיבת פסק הדין ולהודיע לו על כך, והפנה את תשומת ליבה של ביניש למקרה זה. בתביעה לחוב מזונות ניתן פסק דין לאחר שנה. לכאורה - תקופה קצרה, אך פסק הדין ניתן בהעדר הגנה. השופטת טענה שהייתה עמוסה; גולדברג אומר: זה ממש לא תירוץ. גם החלטה זו הובאה לידיעתה של ביניש. כחלק מהמלחמה בסחבת, הורתה ביניש להקשיח את הטיפול בבקשות לדחיית דיונים, אך חלק מהשופטים הקשיחו יתר על המידה. כך למשל במקרהו של עורך דין שחלה והגיש מסמכים רפואיים, אך השופטת דרשה ממנו תעודת רופא לפי פקודת הראיות. גולדברג אומר: בנוהל של ביניש אין דרישה קטיגורית להמצאת תעודת רופא, אלא רק אפשרות לדרוש זאת. במקרה אחר קבע גולדברג, כי יש מקרים חריגים בהם ניתן להגיש את הבקשה שלא על גבי הטופס שנקבע בנוהל של ביניש. עורך דין שלישי ביקש לדחות דיון הוכחות, שנקבע בלי תיאום עימו, בשל התנגשות עם דיון אחר. השופט סירב. גולדברג ציין, כי בנוהל של ביניש ניתן לשופטים שיקול דעת מה לעשות במקרים כאלו, ומוטב היה לדחות את הדיון ולמנוע מעורך הדין את הדילמה באיזה תיק להתייצב.

ביקורת קשה מותח גולדברג על התמשכות הליכים בתיקי משפחה, שרבות מן הסוגיות שבהם - כגון הסדרי ראייה, משמורת או מזונות קטינים - מחייבות מעצם טבען הכרעה מהירה. למשל: החלטה בעניין מזונות לקטינים ניתנה שנה וחצי לאחר הדיון האחרון, ורק בעקבות התערבותה של הנציבות. סבתא ניהלה במשך שבע שנים מאבק כדי שתוכל לראות את נכדתה. כאשר התלוננה הסבתא שהאב לא מקיים את ההחלטה שתאפשר לה את המפגשים, ניתנה ההחלטה רק כעבור שנה. גולדברג אומר: בנסיבות המקרה, ראוי היה שהשופטת תפעל בצורה נחרצת ותקיפה יותר לקיומו של פסק הדין. לפעמים גם כמה שבועות הם עיכוב בלתי סביר. אב ביקש להורות לגרושתו למסור לו פרטים על הכתובת החדשה שלה ושל ילדיהם. השופטת הקציבה לאם 20 יום, זו איחרה וההחלטה ניתנה רק לאחר חודש וחצי. המשמעות: למעלה מחודשיים לא פגש האב את ילדיו. בעיות דומות התגלו גם בבתי הדין הרבניים. אדם הגיש תביעת גירושין בשנת 1998, בני הזוג התגרשו ב-2005, אבל עד 2010 לא הוכרעה חלוקת הרכוש ביניהם. לבסוף ניתן פסק הדין שנה לאחר הגשת הסיכומים ו-3.5 שנים לאחר הדיון האחרון. העומס, קובע גולדברג, אינו מצדיק את העיכוב ועינוי הדין.