שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר
מיכל אגמון-גונן, אישרה (ג', 5.4.11) הגשת תביעה ייצוגית נגד חברות שהשתמשו בשיטת ה"צלתוק" לצורכי פרסום.
מדובר בשיטה בה מצלצל הטלפון הנייד אצל הלקוח, אך הצלצול נקטע כמעט מיידית. כאשר מחייג הלקוח בחזרה למתקשר, הוא מקבל מסרים פרסומיים או הצעה להשתתף בחידון נושא פרסים, שהתנאי לקבלתם הוא מסירת מספר הטלפון הנייד. הנתבעות הן חברת טלרן, המבצעת את השירות, וחברת קליניק טבע שהשתמשה בשירותים אלו לצורכי פרסום מוצריה.
כל חמשת התובעים טענו, כי הם מחויבים להשיב לשיחות שלא נענו: איילת חיות ניסתה לשכור דירה, יוסף זיונץ היה מטופל באם זקנה ובאישה בהריון מתקדם ועוד. לדבריהם, השיחות מפרות את חוק הספאם, שכן הן למעשה מחייבות אותם לקבל פרסומות בלא הסכמתם, ואף לשלם תמורת השיחות היוצאות. הנתבעות טענו, כי הלקוחות יכולים לבחור האם לחזור לשיחה שלא נענתה, ולכן אין זו הפרה של החוק.
"בטענות המשיבים יש משום עזות מצח" אגמון-גונן קיבלה את טענת התובעים. הוא קובעת בחריפות: "בטענות אלו של המשיבים יש משום עזות מצח. כל מי שחוזר למשיבים עקב קבלת שיחה שנותקה, עושה כן על-מנת לברר מי התקשר עימו, או כי עבודתו או מצבו האישי מחייבו לברר זאת, או בשל זכותו הטבעית והבסיסית לברר מי מתקשר למספרו האישי והפרטי. כפי שעולה מהדוגמאות של המבקשים, מדובר בצורך אמיתי לברר מי הוא הפונה.
"כיום מכשיר הטלפון הסלולרי מהווה מכשיר עבודה מרכזי, ולא ניתן לטעון כי החיוג החוזר מקורו ב'סקרנות'. לאדם זה אין כל סקרנות, רצון או משאלה בקשר למוצרים או לשירותים אותם חפצים המשיבים למכור לו באמצעות דבר הפרסומת, והוא לא ביקש ובוודאי שלא נתן הסכמתו כי דבר הפרסומת יושמע לו. לא כל שכן, שהוא לא נתן הסכמתו לשלם עבור השיחה באמצעותה מושמע לו דבר הפרסומת.
"למקבל שיחת הצלתוק אין כל שיקול דעת בשאלה האם להיחשף לדבר הפרסומת אם לאו, שכן הוא אינו יודע את זהות המתקשר. נמען זה הוטעה לחשוב שהשיחה שנותקה היא שיחה אישית או מקצועית. מטרת הניתוק היא לגרום לו להתקשר. המשיבים מנצלים את העובדה כי מרבית האנשים מהסיבות שפורטו יחייגו חזרה.
"נמען זה, לא רק שאינו 'סקרן' לגבי דבר הפרסומת של המשיבים, אלא מוטרד שלוש פעמים. פעם אחת, בשל קבלת השיחה, לעיתים בשעה שאינה נוחה עבורו, והצורך להתלבט באשר לזהות המתקשר ובאפשרות להתקשר למספר ממנו נתקבלה; פעם שנייה, בשל כך שכופים עליו את שמיעת דבר הפרסום; ופעם שלישית כי הוא נאלץ לשלם על השיחה במסגרתה הושמע לו דבר הפרסום בכפייה".
אגמון-גונן מוסיפה: "הפצת פרסומת בשיטות הצלתוק והחידון מנוגדות לרוחו ותכליתו של סעיף 30א' לחוק התקשורת, ולא נועדה אלא כדי לעקוף את הוראותיו".
היא דוחה את טענת הנתבעות, כאילו קיימת לאקונה בחוק המכשירה את פעולותיהן וקובעת שאין כל לאקונה כזו."שיטות הצלתוק והחידון נועדו לעקוף את הוראות סעיף 30א' לחוק התקשורת, כאשר התוצאה הלא רצויה של הטרדת הפרט וחדירה לפרטיותו נעשית בדרך מתוחכמת יותר, ואף מטרידה יותר. קביעה לפיה שיטות אלו אינן מנוגדות להוראות החוק, תרוקן את החוק מתוכן", אומרת אגמון-גונן.