"המאיון העליון נהנה מהבתים הטובים ביותר, הרופאים הטובים ביותר, החינוך הטוב ביותר וסגנון החיים הטוב ביותר, אבל יש דבר אחד שכסף לא יכול לקנות: את ההבנה שגורלם של האנשים במאיון העליון מחובר לשאלה איך חיים 99 האחוזים האחרים. לאורך ההיסטוריה, זה משהו שהמאיון העליון לומד בסופו של דבר. מאוחר מדי" - בנימה פסימית זו מסכם חתן פרס נובל לכלכלה, ג'וזף שטיגליץ, מאמר תוכחה חסר-תקדים בגליון מאי של המגזין האמריקני "ואניטי פייר".
שטיגליץ מתייחס בדבריו למאיון העליון בארצות הברית, ומסביר כי האמריקנים צופים בימים אלה במחאה נגד משטרים מדכאים במזרח התיכון ובמקומות אחרים, בהם מתרכז עושר עצום בידי מעטים באליטה החברתית. כל זאת כאשר בדמוקרטיה האמריקנית, אחוז אחד מהאנשים גורף כמעט רבע מההכנסה האמריקנית - חוסר שוויון שלדבריו יביא בעתיד אפילו לחרטת העשירים.
"המעמד הבינוני ראה את הכנסתו נופלת" שטיגליץ מציין כי בעוד האחוזן העליון נהנה מעלייה בהכנסותיו בשיעור של 18 אחוזים בעשור האחרון, אלה המשתייכים למעמד הבינוני בארה"ב סבלו מנפילה בהכנסותיהם. עבור גברים עם השכלה תיכונית בלבד, הירידה הייתה תלולה בהרבה - 12 אחוזים ברבע המאה האחרונה בלבד.
"כל הצמיחה בעשרות השנים האחרונות - ועוד - הלכה לאלה הנמצאים בראש הפירמידה", כותב שטיגליץ. לדבריו, במונחים של שוויון, אמריקה מפגרת אחרי כל מדינה באירופה הקלאסית. "בין הקרובות אלינו בחוסר השוויון נמצאות רוסיה, על האוליגרכים שלה, ואירן", כותב שטיגליץ. "בעוד מרכזים ותיקים רבים של חוסר שוויון באמריקה הלטינית, כמו ברזיל, חתרו בשנים האחרונות, די בהצלחה, לשפר את מצבם של העניים ולצמצם את הפערים בהכנסה, אמריקה איפשרה לאי-השוויון לגדול".
"העשירים עומדים בדרכן של רפורמות שיביאו לרווחת הציבור הרחב" ההשוואה לתהליכים החברתיים המתרחשים בימים אלה בעולם ול"אביב הערבי" הנמצא בעיצומו בימים אלה, היא בלתי נמנעת: "בשבועות האחרונים צפינו במיליוני אנשים היוצאים לרחובות כדי להביע מחאה פוליטית, כלכלית וחברתית, נגד התנאים בחברות המדכאות אותן הם מאכלסים. הממשלות כבר הופלו במצרים ובתוניסיה. מחאות פרצו גם בלוב, בתימן ובבחריין. המשפחות השליטות במקומות אחרים באזור מסתכלות בעצבנות על המצב מהפנטהאוזים הממוזגים שלהן. האם הן יהיו הבאות בתור? הן דואגות בצדק".
שטיגליץ מזכיר כי מדובר בחברות בהן שבר זעיר של האוכלוסיה, פחות מאחוז, שולט על החלק הארי של העושר; שבו העושר הוא הקובע העיקרי של הכוח; שבו השחיתות - בעניין זה או אחר - מושרשת כדרך חיים, והיכן שהעשירים לעתים קרובות עומדים באופן פעיל בדרכן של רפורמות שישפרו את החיים של הציבור הרחב".
בהסתכלו על הלהט הציבורי השוטף את הרחובות במזרח התיכון, עולה במוחו של שטיגליץ שאלה מרכזית אחת: מתי יגיע הלהט הזה גם לאמריקה, אשר לטענתו הפכה דומה מאוד לאחד מאתרי המצוקה המרוחקים האלה.
