|
תאריך:
|
01/05/2011
|
|
|
עודכן:
|
01/05/2011
|
אברהם אביאל
|
|
|
[צילום: ישראל הדרי]
|
|
|
נולד בשנת 1929 בדוגאלישוק, כפר יהודי חקלאי (כיום בבלרוס), להוריו משה-דוד ושרה-מינה ליפקונסקי. האב, בן למשפחת חקלאים, היה נפח במקצועו, והאם הייתה בת למשפחת רבנים מאיישישוק שבליטא. אברהם למד בישיבה הקטנה ברדון הסמוכה. בסוף 1941 נשלחו יהודי דוגאלישוק לגטו רדון. אביו של אברהם עבד כמסגר מחוץ לגטו. ב-10 במאי 1942 נלקחו אברהם, אמו ואחיו, עם תושבי הגטו, אל בור המוות ליד בית הקברות ברדון, שם נרצחו בירי רוב תושבי הגטו, ובהם אמו של אברהם ואחיו הצעיר יקותיאל. אברהם הצליח להימלט עם אחיו הבכור פנחס שהיה בקבוצת העבודה שחפרה את בור המוות. שניהם חזרו לגטו רדון וכעבור יומיים נמלטו אל היער הסמוך. ביער מצא אותם אביהם שנמלט קודם לכן בהתקוממות כשהובל לחפור את בור המוות עם קבוצת יהודים. במשך כמה חודשים הסתתרו השלושה ביער ובבור באדמה. בדצמבר 1942 יצאו אברהם ואחיו פנחס לפגוש פרטיזנים בכפרם דוגאלישוק ונקלעו למארב של גרמנים. בהיתקלות נהרג פנחס. אברהם ואביו מצאו מסתור במחבוא שהכין למענם איכר פולני באסם בחוותו. באביב 1943 עזבו השניים את בית האיכר. האב שב ליער וביוני 1943, ערב חג השבועות, רצחו אותו פולנים. אברהם הצטרף לפרטיזנים היהודים ביערות נצ'ה-גרודנו ונלחם בשורותיהם עד שחרור האזור ביולי 1944. לאחר השחרור שב אברהם לרדון והלך לכפר הולדתו דוגאלישוק. הוא איתר את מקום קבורתו של אחיו הגדול פנחס והביאו לקבורה ליד בור המוות בבית הקברות ברדון. לאחר מכן נסע לאיטליה ושהה ב"בית הילדים" בסלבינו, מוסד של עליית הנוער שניהל משה זעירי, חייל הבריגדה היהודית. ביולי 1946 עלה אברהם על אניית המעפילים "כתריאל יפה", אך הבריטים תפסו אותה, ונוסעיה נשלחו למחנות מעצר בקפריסין. עוד באותה שנה שוחרר אברהם מהמחנה. הוא הגיע ארצה ושהה בהכשרה של עליית הנוער בקיבוץ משמר השרון. בשנת 1948 התגייס אברהם לגדוד השישי של הפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות, בקרבות בדרך לירושלים. לאחר המלחמה התיישב בקיבוץ צאלים ולימים עבר לתל אביב, שם עבד בתעשיה הצבאית ולמד כלכלה וניהול משק. הוא ניהל את המרכז לקורסים ולסמינרים בסמינר אפעל, עבד בהוצאות ספרים והקים חברה להפצת ספרים, "בית עלים", הקיימת עד היום. אברהם העיד במשפט אייכמן ובעדותו גולל את פרשת חיסול יהודי רדון. הוא פרסם שני ספרים על קורותיו בתקופת השואה והשחרור: כפר ושמו דוגאלישוק והחופש והבדידות. אברהם מדבר לפני קהלים מגוונים ומספר על קורותיו בשואה. עדותו צולמה בפרויקט "עדים וחינוך" המשותף ליד ושם ולמרכז למולטימדיה באוניברסיטה העברית. בסלבינו פגש אברהם את איילה, גם היא ניצולת שואה. בקפריסין העמיקו את היכרותם ולאחר שהגיעו לארץ ישראל נישאו. לאברהם ולאיילה שלושה ילדים ותשעה נכדים.
|
אנדריי קאלאראשו
|
|
|
[צילום: ישראל הדרי]
|
|
|
נולד בשנת 1922 בבוטושאן שברומניה בשם ברנרד גרופר להוריו זלמן ואתי. הוא גדל ביאסי. אמו הלכה לעולמה בנעוריו. ב-29 ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, לקחו הרומנים את אנדריי, את אביו ואת אחיו פאול לחצר המשטרה ביאסי. באותו יום נעשה טבח ביהודי יאסי. אלפי יהודים נרצחו בחצר המשטרה. בחצות הלילה, לאחר יום שלם בין המתים, הובלו אנדריי, אביו ואחיו לתחנת הרכבת, שם עקרו חיילים רומנים וגרמנים שיני זהב מפיותיהם של אנשים וכרתו אצבעות שהיו עליהן טבעות זהב. אנדריי, אביו ואחיו הוכנסו לקרון סגור ובו 120 איש, והרכבת יצאה לנסיעה אטית של שמונה ימים. חלק מהאנשים איבדו את שפיותם. אחרים שתו שתן מרוב צמא. גופות המתים החלו להירקב ולהעלות צחנה. גם אביו ואחיו של אנדריי היו במתים. אנדריי ניצל בזכות התעקשותה של ויוריצ'ה אגאריץ', נציגת הצלב האדום ברומניה, לפתוח את הקרונות באחת התחנות, להוציא את הגופות, לאוורר את הקרונות ולתת לכלואים מים. יד ושם הכיר באגאריץ' חסידת אומות העולם. הרכבת הגיעה לעיירה קאלאראשי, ושורדי המסע הורדו מהקרונות. אנדריי היה חולה בדלקת ריאות והושכב על הרצפה בבית הכנסת המקומי. גם בקאלאראשי המשיכו החיילים הרומנים להרוג ביהודים ביריות. בפרעות יאסי נרצחו כ-14,000 מיהודי העיר. לאחר כמה חודשים הוחזר אנדריי ליאסי עם כמה מניצוליו המעטים של הטבח ונשלח לעבודות פרך. הוא שוחרר עם הגעת הצבא האדום לאזור בקיץ 1944. לאחר השחרור למד אנדריי באקדמיה לאמנות התאטרון ביאסי ובבוקרשט וקיבל תעודת במאי. כדי שלא יוגבלו אפשרויותיו המקצועיות תחת השלטון הקומוניסטי, שינה את שמו מברנרד גרופר לאנדריי קאלאראשו. כשהיה במאי בתאטרון בבוקרשט, ביים אנדריי הצגות קלסיות רבות. בשנות ה-50 עבר לעסוק בתחום הקולנוע. הוא ביים סרטים באורך מלא וסרטיו זכו בפרסים. כמו-כן הוא עסק בתחום תסכיתי הרדיו והיה מרצה בפקולטה לטלוויזיה ולקולנוע בבוקרשט. בשנת 1965 עלה אנדריי לישראל והחל לביים בתאטרון "האוהל" ובבית צבי, בית הספר לאמנויות הבמה, שם יסד את החוג לקולנוע וטלוויזיה. הוא ביים גם תסכיתי רדיו בגלי צה"ל. אנדריי התקבל לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בתפקיד של במאי ועבד ברשות השידור, בטלוויזיה וברדיו, כ-30 שנה וביים מאות תוכניות. אנדריי היה שליח הטלוויזיה הישראלית ברומניה וערך סרטי תעודה על חיי הקהילה היהודית ברומניה ועל ביקוריהם של אמנים יהודים-רומנים בישראל. סרטים אלו הופצו לקהילות יהודיות רבות בעולם. "על-אף שנות הסבל שעברו עליי, הצלחתי לגרום להרבה אנשים לצחוק מעט". אנדריי ואשתו אולגה מתגוררים בתל אביב.
|
דינה ביכלר-חן
|
|
|
[צילום: יוסי בן-דוד]
|
|
|
נולדה באפריל 1940 בזגרב שביוגוסלוויה (כיום קרואטיה) לדרגוטין ולבלנקה ביכלר. באפריל 1941 נשלח האב למחנה יאסנובאץ, שם נרצח באוקטובר. ביאסנובאץ נרצחו גם סבה של דינה ודודיה. דינה התינוקת, אמה וסבתה נשלחו למחנות שונים ולבסוף למחנה לובורגרד הסמוך לזגרב. בסוף 1941 הייתה דינה על סף מוות מרעב וממחלות, והאם מצאה דרך להבריחה מהמחנה. לצווארה הצמידה פתק עם שמה של התינוקת, תאריך לידתה ושמות שתי קרובות המשפחה שאליהן יש להעבירה. מצדו האחר של הפתק רשמה את שמו וכתובתו של רופא הילדים של דינה. הפתק שמור ביד ושם. אחד משומרי המחנה הבריח את הפעוטה בחבילה סגורה אל מרכז הקהילה היהודית בזגרב. הוא הניח את הצרור על שולחן ללא הסברים, וחברי המרכז פתחו את החבילה ומצאו בה את התינוקת דינה. לפי הפתק ידעו להעבירה לידי בלנקה זיצר-פירסט, בת דודתה של האם. בלנקה טיפלה בדינה כמה חודשים ולאחר מכן מסרה אותה, מחשש לגורלה, לאיכרה מהסביבה. האיכרה, אני בליץ', קיבלה תשלום מהקהילה היהודית בזגרב עבור הטיפול בדינה אך לא טיפלה בה כראוי. בלנקה, שהצטרפה לפרטיזנים, שלחה שליחים לדרוש בשלום התינוקת, והם הודיעו לה שהיה עדיף לילדה למות עם אמה וסבתה ולא לחיות בתנאים שבהם היא חיה. דינה הועברה לטיפולם של ג'ינה בריטיץ' ובנה טיחומיל, ידידיה של בלנקה. בני משפחת בריטיץ' טיפלו בה כבבת משפחה ודאגו לכל מחסורה. הם הטבילו אותה לנצרות וקראו לה מאיה (מריה) הקטנה. אב הבית שבו התגוררה משפחת בריטיץ' איים להסגיר את המשפחה מכיוון שהסתירה את דינה אך קיבל מסר מהפרטיזנים כי הדבר יעלה לו בחייו והוא חזר בו. דינה נשארה בבית משפחת בריטיץ' עד סוף המלחמה. בשנת 1946 שבה בלנקה משורות הפרטיזנים ולקחה את דינה, קרובתה היחידה ששרדה. היא קיבלה אפוטרופסות על דינה, טיפלה בה באהבה ובמסירות והחזירה אותה ליהדות על-אף הקושי הנפשי שחוותה דינה עקב הניתוק הן מהוריה המאמצים הן מהנצרות. בדצמבר 1948 עלו בלנקה ודינה ארצה ונשלחו למחנה העלייה בעתלית. בלנקה עברה להתגורר בבית החלוצות בחיפה ואת דינה מסרה לחסות עליית הנוער. דינה למדה עברית במוסד אלונים על יד טבעון ולאחר מכן נקלטה בקבוצת הילדים של קיבוץ שריד. בגיל 16 חזרה לגור עם בלנקה בחיפה ונשארה עמה עד יומה האחרון. דינה סיימה תואר שני במיקרוביולוגיה ובביוכימיה באוניברסיטת בר-אילן, עברה להתגורר בירושלים ועבדה בבית החולים הדסה בעין כרם. זה שנים היא מתנדבת בארגון נשות הדסה ישראל. דינה שמרה על קשר חם עם מציליה ושבה ליוגוסלוויה לבקרם פעמים מספר. בשנת 1994 הוכרו ג'ינה בריטיץ' ובנה טיחומיל חסידי אומות העולם. אלמנתו של דורון, ולה שני ילדים ושבעה נכדים.
|
חוה פרסבורגר
|
|
|
[צילום: ישראל הדרי]
|
|
|
נולדה בשנת 1930 בפראג שבצ'כוסלובקיה להוריה אוטו ומריה גינז. ההורים הכירו בתנועת האספרנטו שהם היו פעילים בה. האב היה מנהל מחלקת יצוא בבית חרושת לטקסטיל. האם הייתה נוצרייה במוצאה, ואף שהייתה בעלת דעות חופשיות בצעירותה, שרתה בביתה רוח יהודית ונשמרה הכשרות. חוה ואחיה הגדול פטר גדלו בבית יהודי ליברלי וציוני. עם סיפוח צ'כיה (בוהמיה ומורביה) לגרמניה במרץ 1939 הוגדרו חוה ופטר בני תערובת מדרגה ראשונה וחלו עליהם כל החוקים והמגבלות שחלו על היהודים. האב נאלץ לעזוב את עבודתו והחל לשמש שומר לילה במוסדות הקהילה היהודית ושוטף כלים בבית יתומים יהודי. בשנת 1942 שולח פטר לגטו טרזין, ובמאי 1944 נשלחה לשם גם חוה. היא שולחה למעון הבנות הבודדות והוטל עליה לעבוד בקטיף ירקות, במיון חלקי ברזל ובעבודות אחרות. בטרזין נפגשו חוה ופטר. הוא ניסה ללמד אותה אנגלית, שיתף אותה בחומרים שקרא ובדק את לימודיה. גם בטרזין המשיך פטר, נער ברוך כישרונות ובעל דמיון, לצייר ולכתוב סיפורים ומחזות, כמה מהם בהשראת הסופר האהוב עליו ז'ול ורן. הוא ערך את עיתון הנוער החשאי בגטו Vedem ("אנו מובילים") וכתב בו. בספטמבר 1944 נשלח פטר לאושוויץ ונרצח. לפני שיצאה הרכבת הצליחה חוה להגיע אליה ולתת לפטר פרוסת לחם. בפברואר 1945 הגיע האב אוטו לטרזין. הוא היה מאחרוני היהודים שגורשו מכיוון שהגרמנים נמנעו במקרים רבים מגירוש יהודים שהיו נשואים לנוצרים. חוה כתבה יומן ותיארה בו את חייה בגטו. רוב היומן יצא לאור בספר Salvaged Pages (Yale University Press, 2002), ובו אוגדו כתביהם של כותבים צעירים בשואה. במאי 1945 שחרר הצבא האדום את הגטו. חוה ואביה חזרו לביתם בפראג וזמן רב חיכו עם האם לשובו של פטר – לשווא. צעיר ששרד בטרזין הסתיר את יצירותיו של פטר ולאחר השחרור מסר אותן לאב. בפראג החלה חוה בלימודי אמנות ובשנת 1948 עברה לווינה ולפריז עם אברהם פרסבורגר, לימים בעלה, שהיא פגשה כשהיה מדריך בתנועת "השומר הצעיר". בפריז המשיכה חוה בלימודי אמנות, ובספטמבר 1949 עלו השניים ארצה והגיעו לקיבוץ שמרת. משם עברו לנהריה ולקריית ים. חוה הייתה מסרטטת בסוכנות היהודית בחיפה, ולאחר כמה שנים הם עברו לבאר שבע, שם המשיכה חוה לעסוק באמנות ולימדה בסדנה ליצירת אמנות נייר במכללה לאמנות חזותית בבאר שבע. בשנת 1993 קיבלה חוה את פרס זוסמן היוקרתי עבור יצירתה האמנותית בנושא השואה. יומנו של פטר התגלה בעזרת יד ושם אחרי 60 שנה. חוה ערכה את היומן ואת סיפורו של פטר, והם יצאו לאור ב-13 שפות. האסטרונאוט אילן רמון ז"ל לקח עמו לחלל פקסימיליה של ציורו של פטר גינז נוף ירח שבו נראה כדור הארץ בעיני אדם העומד על הירח, כפי שדמיין פטר. לחוה ולאברהם שני ילדים ושלושה נכדים.
|
יונה (ינק) פוקס
|
|
|
[צילום: יוסי בן-דוד]
|
|
|
נולד בשנת 1925 בלבוב (כיום באוקראינה) להוריו צילה ואהרון. יונה קיבל בביתו חינוך ציוני והתחנך בבית ספר יהודי, והוא ואחיו הגדול משה (מונדק) למדו עברית בביתם. ביוני 1941 נכנסו הגרמנים ללבוב ורצחו אלפי יהודים. בנובמבר הצטוו היהודים שרידי הטבח להתרכז בגטו. יונה, אביו ואחיו יצאו לעבודת כפייה בשדה התעופה בלבוב. בזכות מראהו ה"ארי" של יונה עודדוהו הוריו לנסות להימלט מהגטו. אביו השיג עבורו תעודת לידה נוצרית ושלח אותו לידיד נוצרי בעיירה מחוץ ללבוב. בתקופת שהותו של יונה בעיירה נרצחו בירי כל היהודים שחיו בה. יונה התגעגע למשפחתו ולאחר כמה שבועות שב ללבוב. כשירד מהרכבת בלבוב ערכו הגרמנים מצוד בתחנה אחר יהודים. יונה לקח על כתפו עץ אשוח של חג המולד וכך יצא מהתחנה בלא שנבדק ושב למשפחתו בגטו. בגטו חלתה אמו של יונה ומתה. בקיץ 1942 נשלחו רוב יושביו של הגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. בעת האקציות הסתתרו יונה, אביו ואחיו במחבוא שבנו בעליית גג, ובתום האקציות, לאחר ימים ספורים, יצאו והועברו למחנה הריכוז לבוב-ינובסקה. יונה וחברו מאריאן פרצל החליטו לברוח. הם התחזו לפולנים בעזרת בגדים שבררו מערמה במחנה, ובחג המולד ניצלו את שכרותם של הזקיפים, זחלו בשלג אל הגדר, חפרו תחתיה והצליחו לברוח. הם הגיעו לקייב, שם התחזו לבעלי מקצוע והחלו לעבוד בחברה גרמנית בזהויות בדויות של פולנים. בזכות הגרמנית הטובה שבפיו של יונה הוא מונה למתורגמן בחברה. החברה ביקשה לגייס עובדים, ולשם כך נשלח יונה ברכבת ללבוב. בשירותים של הרכבת מצא יונה אישור תנועה של חייל גרמני. הוא הצליח להעביר מלבוב לקייב כ-20 יהודים, בהם אביו ואחיו. כל היהודים שהביא יונה ניצלו, ורק אביו ואחיו נרצחו בקייב בידי הגסטפו. בשיחה עם אפסנאי צבאי במסעדה בקייב התחזה יונה לחייל שמדיו התבלו, וכך השיג מדי צבא גרמניים. שותפו לבריחה מאריאן היה זייפן תעודות מומחה, ועל-ידי זיוף טביעת החותמת שמצא יונה ברכבת התחזו השניים לחיילים גרמנים. הם ברחו מאוקראינה, וברכבת בדרך לבוקרשט עצר אותם הגסטפו. הם קפצו מהרכבת והחלו לברוח. יונה נפצע מירייה, אך השניים הצליחו להימלט. הם הגיעו לבוקרשט, שם קנה יונה נשק בזהותו הבדויה ואימן בנשק את צעירי תנועת הנוער "גורדוניה". יונה העיד בבית משפט רומני בזהות נוצרית, תמך בגרסתם של ארבעה יהודים שטענו שהם נוצרים וכך סייע בשחרורם. בעזרת המדים הגרמניים עברו יונה ומאריאן לבודפשט ותוך סיכון חייהם הבריחו צעירה יהודייה למשפחתה שברומניה. בנובמבר 1944 קיבלו יונה ומאריאן סרטיפיקטים ועלו לארץ ישראל. יונה שירת בחיל השריון בחטיבה שבע ונלחם במלחמות ישראל. את ביתו הקים בחיפה. יונה הוא איש עדות במסגרות חינוך וביטחון בארץ ובחו"ל. הוא נשוי לד"ר אינה פוקס, ולהם שלושה ילדים ו-10 נכדים. ליונה יש גם ארבעה נכדים מאשתו הראשונה חנה ז"ל.
|
שמחה אפלבאום
|
|
|
[צילום: ישראל הדרי]
|
|
|
נולד בשנת 1927 בעיירה מלץ' שבמחוז פרוז'ני (כיום בלרוס) להוריו יעקב ורחל ולאחותו אלה (עלק'ה). ביתו היה מסורתי. האב היה פעיל ציוני ששלח צעירים להכשרה חקלאית ליד ורשה ולארץ ישראל. בנובמבר 1941 גורשו שמחה ומשפחתו לברזה קרטוסקה. כשנודע על רצח יהודי האזור, הם נמלטו לגטו פרוז'ני. במאי 1942 הצטרף שמחה לקבוצת נוער יהודי שיצאה ליערות כדי לחבור לפרטיזנים יהודים ולחיילים סובייטים. בנובמבר 1942 שב לגטו עם כמה צעירים כדי להצטייד בבגדים ומזון. הגרמנים ירו בהם, ואחדים מחבריו נפגעו. שמחה הצליח להימלט והגיע לבית הוריו. עם חיסול הגטו בתחילת 1943 נשלחו שמחה ומשפחתו לבירקנאו, שם נספתה כל משפחתו. שמחה התחזה למבוגר מגילו ונשלח לעבודות כפייה. על זרועו קועקע המספר 78524. הוא הועסק בסחיבת לבנים לבניית משרפות 4 ו-5 ולהקמת מחנה הצוענים. באפריל 1943 הועבר לאושוויץ 1 והועסק בהנחת מסילת ברזל ובבינוי. בספטמבר 1943, לאחר שורת סלקציות, הועבר למפעל התחמושת D.A.V. ובאפריל 1944 הועבר למפעל סימנס במחנה בובריק הסמוך. ב-18 בינואר 1945 נשלח שמחה לצעדת המוות לגלייביץ ומשם המשיך בקרון רכבת פתוח מערבה. בצ'כיה קפץ מהרכבת ונמלט. במשך חמישה שבועות הסתתר בעזרת איכרים מקומיים, ואז תפס אותו הגסטפו, עינה אותו ושילח אותו למחנה בוכנוולד ומשם לזקסנהאוזן. ב-22 באפריל הוצעד בצעדת מוות לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס. בעת המסע נדר שמחה שאם ישרוד יעלה לארץ ישראל ויקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן שיצטרף לכוחות הביטחון של היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה. ב-3 במאי שחרר צבא ארצות הברית את שרידי הצועדים ליד שוורין. לאחר השחרור הצטרף שמחה לקיבוץ בוכנוולד בגרמניה ובמרץ 1946 הגיע לארץ באניית המעפילים "תל חי". בקיץ 1946 עבר הכשרה בקיבוץ אפיקים ונשלח לקורס מ"כים של ההגנה. במלחמת העצמאות לחם בגזרת הדרום והנגב בחטיבות גבעתי והנגב. ב-20 ביוני 1948, בהפוגה הראשונה, כשהוא מפקד על 16 חברי קיבוץ בוכנוולד, עלה להתיישבות בחוות שפון ליד באר יעקב, שם הניחו את היסוד להקמת קיבוץ בוכנוולד. עם סיום קורס קצינים בסוף 1948 התמנה שמחה למ"מ בחטיבת הנגב. בינואר 1950 חזר לקיבוצו ששמו שונה לנצר (כיום קיבוץ נצר סרני) ומילא תפקידים בכירים בקיבוצו ובהתאחדות התעשיינים. שמחה לחם במלחמות ישראל עד מלחמת יום הכיפורים, ובה השתתף בשיקום חטיבת ברק (188) והגיע לדרגת אל"מ במילואים בשריון. הוא היה מיוזמיו ומקימיו של אתר ההנצחה ללוחמי החטיבה בלטרון. שמחה שם לו למטרה להנחיל לנוער את קורות השואה וממשיך לשמש איש עדות במשלחות בני נוער לפולין ולספר על עברו בבתי ספר ובצה"ל. שמחה נשוי לנעמי, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים, כולם שירתו או משרתים ביחידות קרביות.
|
נתניהו: העולם לא למד לקח מהשואה |
|
1 |
|
|
פוגל. שאל את אנשי חוות גלעד. לא למדת כלום! לא כלום! ומי שאינו לומד לקח, משלם. ואתה תשלם, יש אלוקים! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חנה שרה |
|
|
2 |
|
|
מס שפתיים. נמאס!!! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
הניה |
|
|
3 |
|
|
משנה לשנה בערב יום השואה, היחס של "המדינה" לניצולי השואה מעורר בי יותר ויותר בחילה:
לאלה שאינם יודעים עדיין מה ההבדל בין ארץ לבין מדינה: "המדינה" היא מוסדות השלטון, מוסדות השלטון הם הפקידים המכהנים בהם, ואת זה אמור לדעת היטב כול בעל זכות בחירה. מוסדות השלטון במדינה דמוקרטית אמורים לשרת באופן שווה את כול תושבי המדינה, בלי הבדל קרבת-דם וְעדה, דת, דעה, צבע עור ומין. לפי יחס השלטון במדינת ישראל למאפיינים הללו - מדינת ישראל אינה מדינה דמוקרטית, אלא מדינת-שבט. להבדיל מהרייך השלישי שהיה מדינת-שבט ארית בעלת עוצמה עולמית - מלכות ישראל השלישית היא מדינת-שבט יהודית בעלת עוצמה מקומית. מכאן, ולא משום מקום אחר, ההבדל בין שיטות השמירה על טוהר השבט ושיטות הרחבת מרחב המחיה של השבט.
"הארץ", להבדיל ממוסדות השלטון המכונים "המדינה", היא שטח גיאוגראפי מסוים, שהוכר על-ידי אומות העולם כגבולות הגיאוגראפיים החוקיים של "המדינה".
ולכן, כשאומרים "המדינה" לא אמורים להתכוון לכרמי גפן וזית, לפרדסי-הדר, לשדות חיטה ושעורה, לנירים, לכרי מרעה, לנחליאלים הבאים לחרוף ולסנוניות המבשרות את האביב; גם לא לימות ולאגמים, לנחלי איתן ונחלי אכזב, לבתות, לפרחי-בר, לגריגות, לחורשות וליערות, להרים ולעמקים.
לא. כלל וכלל לא!
כשאומרים "המדינה" אמורים להתכוון לערב-רב של פקידי רשויות כלליות ומקומיות, בכירים יותר ובכירים פחות; כשאומרים "המדינה" אמורים להתכוון לשרים, לסגני שרים, לחברי-כנסת, לעוזרים פרלמנטריים, למנכ"לי משרדי ממשלה וסמנכ"ליהם, לכול מיני מוסדות שהמכהנים בהם, מזוטריהם המצומקים ביותר ועד בכיריהם הנפוחים ביותר, מונו כדי להיות משרתי הציבור ולא אדוניו; כשאומרים "המדינה" אמורים להתכוון לכול מיני חוקים פרזיטיים שנחקקו על-ידי כול מיני פוליטיקאים רודפי כבוד ושררה לתועלת עצמם וקרוביהם ומקורביהם; כשאומרים "המדינה" אמורים להתכוון לכול מיני גנראלים שמלכתחילה נשאו עיניהם וישבניהם למשרות שררה באזרחות; כשאומרים "המדינה" אמורים להתכוון ליחסים נפקניים בין בעלי ההון לבעלי השלטון; כשאומרים "המדינה" אמורים להתכוון לאלה המאכלסים את שלוש רשויות השלטון, וכשהרשויות מסתאבות הלוך וסאוֹב ומתקרבות למסה קריטית של ריקבון - חייב הציבור הרחב להתפרק משאננותו ומאדישותו ולעשות כול מה שהדמוקרטיה הרופסת עדיין מאפשרת לו לעשות כדי לשלח את ראשי הרשויות הללו ועוזריהם לכול הרוחות דרך החריץ הצר של הקלפי, בטרם תהפוך הדמוקרטיה המקרטעת לדיקטטורה קלריקלית, גזענית, אפרטהיידיסאית וסדיסטית – והיא כבר נמצאת באמצע המטמורפוזה המגעילה והמסוכנת הזאת.
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
עידן סובול |
|
|
|
|
|
לא עוד מפלגה שבוחרת את שריה לפי יוקרתם או סחטנותם
אלא דמוקרטיה אמיתית שלטון העם בו העם יחליט בבחירה
ישירה של כל נציג לכנסת כמו בארה"ב.
ריבוי המפלגות בישראל גורם לשחיתות הסתאבות ולמינויים של אנשים שלא עפ"י יכולתם אלא עפ"י קשריהם
אנשים שמקבלים משכורת ולא עובדים בכלל
תוצאה של זה ראינו לאחרונה ברכבת ישראל או במינויים למפעל הפיס , קצינים כושלים מקודמים והטובים משתחררים בצה"ל ובמשטרה.
עסקן בכיר בהסתדרות אנס עובדת הסתדרות וסגרו לו את התיק תמורת תשלום כופר מקופת ההסתדרות
יש כל כך הרבה מקרים וכולם כתוצאה מהסתאבות המערכת ע"י מינויים של מקורבים ולא של אנשים מוכשרים
את הארווה הזו שנקראת ישראל חייבים לנקות לפני שיהיה מאוחר. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
דן ה |
|
|
|
|
|
של האלוף בני פלד, על המדינה המתנהלת כמו השטייטעל-העיירה, וגליתי איזו מוגלה מתפתחת כאן, בעם היהודי, כשהפרונקל הוא השמאל היהודי. ראשית, נתקלתי באתר יודונ... למהדרין, המכונה - החברים של ג'ורג. גם התגובות ברוח הבוס, ובקיצור, יש שם השתכשכות פרועה במדמנת שנאת ישראל, בדיוק על פי תיאורו של ברל כצנלסון על נכי הנפש והשכל. אני מדמה לעצמי חבורת מטורפים המשתכשכת בבריכת בוץ וכולם נראים כאינדיאנים הצבועים בצבע מלחמה אחד - בצבע החום... התחנה הבאה, תגובתו של "אוהב ישראל" ידוע, שהיה צריך מזמן לשבת בכלא, הלוא הוא - גדעון ספירו, המנאץ את פלד, שהתנגד לנסיגות מיותרות בעת קרב, ו"איים" על חבריו המפקדים, שאם יצוו על נסיגה, הוא יירה בהם... וכן, פלד מספר כמה היה גאה, כאשר בנו קבל את כנפי הטייס, אבל, כשהודיעו לו שבנו נהרג, הוא לא חש כלום... מכאן לומד הרשע, שפלד היא מרוצה שבנו הפך ל"מכונת מלחמה", אך לא היה אכפת לו שבנו נהרג... כמה רוע יש בנבל הזה. יש אנשים שגם שנים אחרי מות יקירם, אינם קולטים, יש כאלה המתאבנים לעד. אגב, הבן, לא נהרג, הפתק שהגיע לידי פלד היה שגוי. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חנה שרה |
|
|
|
|
|
כל השנים - ל"מדינה" הזו אין זכות קיום בארץ ישראל, גם לו היתה שיא הדמוקרטיה, ואולי, דווקא כי היא שיא הדמוקרטיה, על פי פירוש השמאל, ועל כן מגרשת יהודים מארץ ישראל, מבתיהם, מכרמי זיתיהם, מכרמי גפניהם, מארץ פוריה שהיתה אך לפני שנים מעטות, ארץ ציה וצלמוות, ביצות וחולות. "המדינה" הזו קמה ברוח סובול, ועל כן, משום שהארץ איננה "המדינה", היא מרכזת את כל היהודים בגבולות אושוויץ שלה, ומוסרת את הארץ לידי מליארד מרצחים איסלאמיים, וממשיכה במורשת כל העמים, בכל דור ודור, ושוב עומדת עלינו לכלותנו, כשהיא מסווה את מעשיה המזוויעים ב"חגיגות" "יום השואה", ואוסרת על הנרדפים להשוות את רודפיהם, היום, לרודפיהם מבין הגויים.
אגב, גם "יום השואה" נקבע להכעיס. היהודים נוהגים שלא להתאבל בחודש ניסן. אבל, מדינת ה"עמלים", של - "לא אל, לא מלך, לא גיבור בזרוע נטויה נבקיע אנחנו דרך אל האור. זה יהיה קרב אחרון במלחמת עולם עם האינטרנציונל יעור ישגב אדם", היא מדינת הכפירה, לשם כך היא קמה, ועל כן, קבעה את היום, דווקא בחודש ניסן, בתירוץ שהיה זה יום פרוץ מרד גיטו ורשה, וזאת, משום שניכסה גם את המרד הזה, כאשר, באמת, יוזמת המרד היתה תנועת בית"ר, ורק בימים האחרונים, ממש, הצטרפו אליו תנועות השמאל. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
חנה שרה |
|
|
4 |
|
|
|
|
5 |
|
|
לא למדו שום דבר מהשואה ,לא הפנימו,ובמקום לחפש את הסכנה האמיתית בבית,מחפשים מסביב.הישועה לא תבוא מהגוים וגם לא מהיהודונים המכריזים תחת כל עץ רענן על הקמת פלשתין.
היו מעט יהודים שמרדו בנאצים, והיו מעט שלחמו עם הפרטיזנים אך רובם הלכו לגטאות כצאן לטבח ,עד לרגע האחרון לא ויתרו על רכושם,רבים יכלו להינצל אך חיכו לקבל מחיר טוב עבור כלי הכסף.
צריך לספר את האמת ,גם בגטו ורשה תחת השמדה היו מחלוקות בין מחתרת הבונד לביתר"ים ולשומר הצעיר,כאשר אומר החזן ביום השואה על הנאצים ועוזריהם, היו גם הרבה קפו יהודים ובמשפט קסטנר נאמר על ידי השופט כי מכרו נשמתם לשטן.
פעם בשנה עוזבים כל המכובדים את כורסאות עור הצבי ועוברים לשורת המכובדים ביד ושם,נזכור ולא נשכח אומרים החולרות כל אחד בתורו, אבל מה עם שרידי ניצולי השואה החיים במדינת ישראל שישים שנה אחרי השואה בתנאים שבושה וחרפה לתאר, כל שנה מספרים על מליוני דולרים שמתגלגלים בין המשרדים האמורים לטפל בניצולים ,שום דבר, הכסף נגנב ומבוזבז.
המדינה מזכירה לי ערמה של רימות הניזונות מגוויה, אוכלות ומתנפחות ופעם בשנה מתקבצות רימות מכובדות ומדברות בשבח הגוויה. |
|
כתובת IP: |
212.143.149.227 |
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
אליהו חיים |
|
|
6 |
|
|
נתניהו הוא האכזבה הגדולה של הבחירות
הוא לא מיישם את המטרות שלשמן ניבחר
מנותק מהעם וצמוד לסקרים בוואינט ובידיעות אחרונות
פועל על פי מה שמכתיבים לו ארגוני השמאל ועושה רצונם
נתניהו לא למד כלום ממפלתו בבחירות הקודמות ועתיד ליפול בבחירות הקרובות
על הימין מרכז לבחור מועמד שימלא אחר הציפיות ממנו וישליט סדר באנרכיה שמשליט כאן הבג"צ וארגוני השמאל הקיצוני.
נתניהו סיים את הקריירה....
הוא פשוט רופס רכרוכי ופחדן וגרם לאיבוד כוח ההרתעה של ישראל אל מול ארגון קיקיוני רצחני כחמאס וגרורותיו. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
פטפטן |
|
|
7 |
|
|
|
|
8 |
|
|
|
|
9 |
|
|
ההתארגנות הרעה מבחוץ ומבפנים.
הלוואי שנשכיל כבר להתגבר על שנאה עצמית שמפצלת ומפרידה.
הלוואי שנהיה חזקים ונבונים. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
עין צופיה |
|
|
10 |
|
|
ביבי נוהג בדיוק כמו היודנראט בתקופת השואה. הוא מוסר אותנו לידי הפלסטינאים הנאציים, כדי שיבצעו בנו שואה עוד יותר נוראה. |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
עלינו שואה חדשה |
|
|
11 |
|
|
למה היא מתפשרת על ארץ ישראל עם הפלשתינאצים החד"שים?מוטב לה לישראל השמאלנית לעשות חשבון נפש בטרם תאשים את העולם!! |
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
קורןנאוה טבריה |
|
|
|
|
|
|
איציק וולף
נשיא המדינה, שמעון פרס, אמר בטקס הממלכתי לפתיחת יום הזיכרון לשואה ולגבורה כי גם לאחר השואה קיים עדיין משטר שראשיו הם מְכחישי שואה ומסיתי שואה לעיני כל "הצמרת הפנאטית של אירן היא סכנה לעולם כולו ולאנושות כולה"
|
|
|
|
|
|
עידן יוסף
העצורים הם חמישה תלמידי ישיבה שחצו את הגבול בטעות באזור נחל גשרון לאחר שנחקרו במתקן צבאי הובאו לחקירה במשטרת אילת
|
|
|
|
|
|
אסף אקרמן
כדוריד: שוקי זיו מציע לקבוצות להפסיק לבכות: "שופטים הם בני אדם"
|
|
|
|
|
|
איתמר לוין
הרב שאר-ישוב כהן, זקן רבני הערים מישראל, יסיים את תפקידו ולא יועמד לדין בתיק משנה של פרשת הרבנים הסדר דומה שנקבע לפני כשלוש שנים לא קויים והפרקליטות חידשה את הליכי ההעמדה לדין
|
|
|