קצב רומז בערעור לעליון: יחסים בהסכמה עם א'

סניגוריו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, טוענים כמעט במפורש שקצב ניהל יחסי מין בהסכמה עם א' ממשרד התיירות - שבית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע אותה באינוסה פעמיים. כך עולה מערעורו של קצב לבית המשפט העליון. חלק ניכר מהערעור שהגישו עוה"ד אביגדור פלדמן, ציון אמיר ואבי לביא, מוקדש לתקיפת אמינותה של א'. הסניגורים פותחים ואומרים, כי בית המשפט המחוזי קיבל את טענתה המוזרה של התביעה, לפיה קיימת אקסיומה ולפיה א' ממשרד התיירות אינה מעלילה על קצב. עולים באוזנינו הדים מבתי משפט כנסייתיים, אשר ביססו את הכרעותיהם על אקסיומות. לשיטת התביעה, טוענת ההגנה, אם א' הייתה מעלילה על קצב - לא היו סתירות בעדותה. "ראשנו סחרחר עד שאנו מבינים את כוונת המחבר": הסתירות בגירסתה של א' לא מחלישות אותה אלא דווקא מחזקות אותה. "הזהו טיעון משפטי או שמא בפנינו שיטת משפט חדשה המבוססת על הנחה טרנסדנטאלית הנמצאת מחוץ לראיות ועל בית המשפט חובה להוכיחה בראיות", הם תוהים. אך לדבריהם, בית המשפט המחוזי אימץ במלואה גירסה זו של התביעה.

"הראיות זוכות לפרשנות יצירתית"

כאשר "הראיות אינן מתאימות להנחת המוצא, זוכות הראיות לפרשנות יצירתית המוציאה אותם מפשוטם הברור לעין, או שהן מושלכות הצידה כלא קבילות, או שבית המשפט פוטר עצמו מלדון בהן בהיותן טענה חלופית שלא נטענה על-ידי המערער. "...שקרים בוטים של א' במשטרה הופכים לקשיי זיכרון, שיהוי וכבישת עדות שנים רבות הופכת לביישנות, שיחות טלפון בהם מתגלה א' כמשתוקקת לאחר היבחרו לנשיא נקבעות כלא קבילות, רובד מרכזי בטענות ההגנה בדבר יחסי קירבה בין המערער למתלוננת נזרקים מחוץ לשולחן הדיונים, מכלול המאפיינים של יחסי מין בהסכמה תוך ניצול מרות זוכים לגורל דומה, וראיות ברורות המצביעות על אי היתכנות של אונס... הופכים לרועץ למערער". לגירסת ההגנה, "א' איננה שיה תמימה הפועה את עלילותיה בקול חלש הנוגע אל הלב, אלא מדובר באישה מניפולטיבית המאלתרת ללא גבול הסברים שקריים בכל עת שגירסתה נהדפת על-ידי ראיות אובייקטיביות שהצלחנו לחלץ משיני הזמן". הם מפנים לדברי המדינה בחלק החסוי של תשובתה לעתירה לבג"ץ נגד הסדר הטיעון עם קצב, בו מפרטת הפרקליטות "את כלל החולשות, הפגמים והסתירות בעדותה של א'".

התנהלותו של ביהמ"ש - תוצאת השפיטה בתקשורת

לטענת הסניגורים, התנהגותו זו של בית המשפט המחוזי ניתנת להסבר רק על-רקע המסע התקשורתי נגד קצב. לדבריהם, בית המשפט אף נתן מענה לכל הנקודות שאפילו התביעה בהגינותה הסכימה שהן תמוהות. "אין דרך להסביר את מהלכי בית המשפט קמא, אלה המאמצים ומשכללים את עמדת התביעה, אלא בהנחה הקשה שבקושי רב אנו מעלים על דל שפתותינו, החותרת תחת יסודות 'בצדק תשפוט עמיתך' - בהשפעה המשחיתה של השפיטה המסיבית הקודמת למשפט של המערער, על-ידי כל שדרות העם מקטן ועד ראש וראשון לנו במערכת אכיפת החוק - היועץ המשפטי לממשלה". הסניגורים מתייחסים לעובדה שבעוד בפסק הדין הסכימו שלושת השופטים שקצב לא טמן ידו בצלחת התקשורתית - הרי שבגזר הדין אומרת השופטת יהודית שבח, כי אין להשוות בין קצב הנלחם על חייו לבין ההדלפות נגדו. לטענתם, בפסק הדין הם שומעים רק את קולו של השופט ג'ורג' קרא, בעוד קולותיהן של שבח והשופטת מרים סוקולוב "נמוגו אל קולו".

"מזוז שיבש חקירה ומהלכי משפט"

את דבריו של היועץ המשפטי דאז, מני מזוז, לפיהם קצב הוא עבריין מין, מכנה ההגנה "שיבוש הליכי חקירה והליכי משפט", שכן הדברים השפיעו לטענתה על החוקרים, על העדים, על הפרקליטות ועל הלינץ' הציבורי שנעשה בקצב. לטענתם, המשטרה והפרקליטות פעלו בצורה מכוונת להרשיע את קצב בתקשורת עוד לפני משפטו, וההדלפות באו מ"גורמי משטרה בכירים ואנשי פרקליטות בכירים עד הבכיר ביותר". בערעור נטען: "שופט שהצליח לשכוח לכאורה את כל צווחות ההמון והוא רואה עצמו נקי מכל חריצת דין מוקדמת, הוא שופט, בכבוד הראוי, שיכולת ההדחקה שלו מופלאה ויחידה במינה ובשל כך יכולתו לשלוט בדעות הקדומות ששקעו אל תהומות אישיותו, היא קלושה או לא קיימת". עוד נטען, כי המסע התקשורתי השפיע גם על העדים והביא להשמעת דברים שלא היו ולא נבראו. לדברי ההגנה, עדות ה"שיטה" שהתיר בית המשפט להביא, יצרו הרמוניה פסולה ביניהן כאשר כל אחת מהן "טורחת לשפוך את הארס שלה בכלי תקשורת כזה או אחר". הערעור גם תוקף בהרחבה את עצם האישור להביא עדויות מנשים אלו, דבר שלטענת קצב זיהם את המשפט, שממילא סבל מזיהום שלא היה כמותו בישראל.

בית המשפט הפך את היוצרות

בהמשך הערעור שבים הסניגורים ומתייחסים לאפשרות של קיום מערכת יחסים בהסכמה בין קצב לבין א'. קצב אומנם כפר מכל וכל באפשרות זו, אך הם אומרים: "טעמיו של מערער השולל לחלוטין יחסי מין אגב ניצול מרות אינם רחוקים מן הדעת, או מופלאים מבינת אנוש, בשים לב למעמדו של המערער וכל המוסיף בעניין זה גורע". לדבריהם, אפשרות זו עלתה בחקירותיה של א' במשטרה, והם עצמם היו מועלים בתפקידם אם לא היו מעלים אותה בסיכומיהם - גם אם לא עלתה בעדותו של קצב. לטענתם, זכותו של נאשם להיבנות לא רק מגירסתו שלו, אלא גם מראיות אחרות העולות במשפטו. "נצביע בהמשך עד כמה מושרשת גירסה זו בראיות, עד כמה היא הטרידה את חוקרי המשטרה ועד כמה הייתה במרכז הסכמתה של הפרקליטות להסדר טיעון מקל ביותר עליו הגנה בבג"ץ", הם אומרים. על-פי הערעור, בית המשפט הפך את היוצרות בכך שהטיל למעשה על קצב להוכיח את חפותו. מאחר שהוא לא הצליח לשכנע בכך את בית המשפט, ומאחר שבעדותו של טען ליחסים בהסכמה, נוצרה דמות מעוותת וכמעט שטנית שלו - כפי שתיארה התביעה "על יסוד ספקולציות פסיכולוגיות חסרות יסוד ובסיס". גם בנקודה זו נטען בערעור, כי גישתו זו של בית המשפט נובעת משפיטתו המוקדמת של קצב בתקשורת.