עובד שאיבד את מקום עבודתו בשל ריצוי עונש מאסר, אינו זכאי לפיצויי פיטורים. כך קובע (2.5.11) בית הדין האזורי לעבודה בחיפה. עוד קובע בית הדין, כי תחולתו של צו הרחבה תיבחן לפי עיסוקו העיקרי של המעביד ולא לפי זה של העובד.
איברהים עוסמאן הועסק כנהג בידי חברת אלקטרו-כלור מספטמבר 1978 ועד שנעצר בחשד לעבירת אלימות במרס 2005. מאוחר יותר הורשע עוסמאן ונדון למאסר, ממנו שוחרר בדצמבר 2006. כאשר ביקש לשוב לעבודתו, נאמר לו שמשרתו כבר נתפסה. הוא תבע לקבל פיצויי פיטורים, ואף דרש להעמידם על 150% בהתאם לצו ההרחבה בענף התובלה.
השופטת מיכל נעים-דיבנר דחתה את התביעה תוך שהיא מצטטת את בית הדין הארצי שקבע, כי עובד שנדון למאסר אינו נחשב כמי שפוטר. עוד היא אומרת, כי בית הדין הארצי אף קבע לאחרונה, כי הפסקת עבודה בשל אקט שלטוני שאינו לרצון הצדדים, אינו מהווה פיטורים המזכים בפיצויים. במקרה הנוכחי, היא מוסיפה, עוסמאן יכול היה לצפות שמעשיו יובילו להפסקת עבודתו, ומקל וחומר שאינו זכאי לפיצויים.
נעים-דיבנר מותחת ביקורת על פרקליטתו של עוסמאן, אומיה סאלח, אשר הישוותה את מצבו של מרשה לזה של אישה מוכה שנמלטה למעון לנשים מוכות ולפיכך עזבה את עבודתה וזכאית לפיצויים. "טוב הייתה עושה באת-כוח התובע לו חזרה בה מהשוואה זו וחבל שלא עשתה כן".
בנוגע לצו ההרחבה אומרת נעים-דיבנר, כי הוא חל על "בעלי מפעל הובלה". ואולם, הנתבעת היא חברה תעשייתית למוצרי כימייה, המעסיקה כמה נהגים לצורך הובלת מוצריה ללקוחותיה. העובדה ששלושה מבין עשרת עובדיה עוסקים בהובלות, אינה הופכת אותה לחברת הובלה, שכן עיסוקה והכנסותיה הם בתעשיה.
