בשנת 1999 החליטה הממשלה להקים מנגנון של ועדה לאיתור מועמדים למספר מצומצם של משרות הפטורות ממכרז, על-מנת לייעל את תהליך איתור המועמדים המתאימים, מחד-גיסא, ולמנוע חשש למינויים פוליטיים, מאידך-גיסא. הוועדה אמורה לאתר מועמדים הן על בסיס פרסום לקהל הרחב והן באופן יזום, לבחון את כישוריהם ולהגיש לשר הממונה את המלצותיה.
ועדת האיתור היא מנגנון ראוי, קובע המבקר, אולם גמישותו טומנת בחובה חשש לפגיעה בהזדמנות השווה של המועמדים הן בשלב המיון הראשוני לקראת הזימון לוועדה, שנעשה על סמך הטפסים שהגישו בלבד ללא כלים מקצועיים תומכי החלטה, והן כאשר השר בוחר במועמד אחד ממספר מומלצים. על כן צריך להציב סכרים לשימוש בוועדת איתור, אך הדבר לא נעשה.
כשהוקם מנגנון ועדת האיתור, החילה אותו הממשלה על תשע משרות, ואילו כיום כבר ניתן לאייש באמצעותן כ-100 משרות. לא כולן היו משרות בכירות ביותר; לא הייתה אחידות במינוי למשרות מקבילות במשרדים שונים, כדוגמת משרת המבקר. לעומת זאת, המינוי ל-15 משרות בכירות ביותר בשירות המדינה הפטורות ממכרז ואינן משרות המכונות משרות אמון, לא היה באמצעות ועדת איתור. מדובר בין היתר בתפקידי הממונה על שוק ההון והחשב הכללי במשרד האוצר, מנהל מרכז ההשקעות ומנכ"ל רשות החברות הממשלתיות.
רק במאי 2009, במהלך הביקורת של משרד
מבקר המדינה, ועשור לאחר החלטת הממשלה בעניין ועדות האיתור ולאחר שכבר פעלו ועדות איתור רבות, הפיץ הנציב דאז,
שמואל הולנדר, נוהל בעניין הקמת ועדות איתור והפעלתן. ואולם בחלק מהנושאים הנוהל אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בחקיקה, בהחלטות הממשלה, בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ובפסיקה.
16 מתוך 70 ועדות האיתור שנבדקו, המליצו על יותר ממועמד אחד. המליצן על כמה מועמדים, בלי ציון היתרונות והחסרונות של כל אחד, העבירו הוועדות לשר את הבחירה של המועמד ואפשרו לו לשקול גם שיקולים שאינם בהכרח מקצועיים גרידא, ובכך פגעו למעשה במטרה שלשמה הוקמו.
בנובמבר 2009 הציע שר המשפטים,
יעקב נאמן, כי ועדת האיתור תמליץ בפני השר על שלושה מועמדים ותדרג אותם, והשר יבחר ביניהם. המבקר מגיב: "אמנם הליך כזה עדיף על מינוי פוליטי, שבו לעיתים מתמנה למשרה גם מי שאינו בעל כישורים למלא אותה, אולם בבחירה בהליך כזה עדיין עלולים להיות מעורבים שיקולים נוספים לבד משיקולי ההתאמה המקצועית לתפקיד, כגון התאמת תפיסת העולם של המועמד לזו של השר... כך יבחר הדרג הפוליטי הלכה למעשה חלק ניכר מממלאי המשרות הבכירות ביותר בשירות המדינה". המבקר קורא לקיים דיון ציבורי נרחב בהצעה זו.
בכמה מקרים מינו השרים האחראים לאיוש חלק מהמשרות הבכירות בשירות המדינה הפטורות ממכרז, ועדות איתור שלא מכוח החלטות הממשלה (ועדות איתור וולונטריות). המבקר בדק שלוש כאלו: למינוי מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, למינוי מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות ולמינוי מנכ"ל שירות התעסוקה.
ועדות האיתור הוולונטריות המליצו - כפי שנתבקשו בידי השרים - על יותר ממועמד אחד גם כאשר מצאו אחד שהוא מתאים ביותר, ובכך חרגו מאחד העקרונות שקבעה הממשלה. בין המומלצים היו בעלי זיקה לשר, והפלא ופלא - הם אלו שנבחרו. שומרי הסף של הוועדות - נציגי נציבות שירות המדינה או היועצים המשפטיים של המשרדים - לא הנחו את הוועדות להמליץ על מועמד אחד בלבד.
ההודעות לציבור על הקמת שתי הוועדות הוולונטריות יצרו תחושה, כי לכאורה הן פועלות ברוח הכללים שקבעה הממשלה. אולם, כאמור, הוועדות לא פעלו כך, ויש בכך כדי לפגוע באמון הציבור במנגנון ועדות האיתור, ובפרט באנשים שהגישו את מועמדותם למשרות בהנחה שמדובר בהליך תחרותי והוגן - ולא היא.
המבקר מסכם: שימוש לא מבוקר ולא מידתי במנגנון ועדות האיתור "חותר תחת עקרונות היסוד של חוק המינויים, והחלתו על משרות נוספות ללא הסדרה כוללת פירושם שינוי דרך המלך למינויים בשירות הציבורי באופן העוקף את החקיקה".
