יש להעדיף הסדרי טיעון בהם קובעות התביעה וההגנה את טווח העונש ומשאירים אותו לשיקול דעתו של בית המשפט, על פני הסדרים הכוללים עונש "סגור". כך אומרים שופטי בית המשפט העליון
אליקים רובינשטיין,
סלים ג'ובראן ו
חנן מלצר.
את הדברים כתב רובינשטיין, בהסכמת ג'ובראן ומלצר, כאשר דחה את ערעורו של גיא פיצחזדה. הלה הורשע במסגרת עסקת טיעון בהריגת בעל מכולת בן 71, במקום ברציחתו, ונדון ל-16 שנות מאסר. ההסדר קבע, כי המדינה תבקש עונש זה, בעוד ההגנה תוכל לטעון באופן חופשי.
מקום להתערבות בערעור על חומרת העונש טענה הסניגוריה הציבורית, כי ככל שמרווח העונש בעסקת הטיעון רחב יותר, כך יש יותר מקום להתערבות של ערכאת הערעור בעונש שהוטל בסופו של דבר. זאת, בניגוד לנטייתה הרגילה של ערכאת הערעור שלא להתערב בענישה אלא במקרים חריגים.
רובינשטיין קובע: "מי שכרת הסדר טיעון שיש בו טווח, כל טווח, 'הרוויח' במובן זה שידוע לו כי המדינה לא תטען מעבר לטווח - כשם שהמדינה 'הרוויחה' בהודאה, בחיסכון הזמן השיפוטי והתביעתי ובכל היתרונות שמונים בהסדרי טיעון. על כן אין מקום להתעלם מהסדר הטיעון כאילו לא היה, ולומר כי ב'הסדר טווח' יש רק הצהרה שמה שמחוצה לו כלפי מעלה וכלפי מטה אינו מקובל על הצדדים ואינו הולם.
"ואולם, באותה מידה אין לומר, כי 'הסדר טווח' פירושו שאין הנאשם יכול להשיג על העונש שהושת; וברי גם, כי ככל שהטווח המוסכם גדול יותר, אפשרות ההשגה רחבה יותר... בגדרי ההיגיון שמורה זכות הערעור לצדדים גם בהסדר טווח, אלא שמשמעותה תהא רבה יותר ככל שהטווח רחב יותר, ועם זאת יזכור בית המשפט את הטווח המוסכם ולא יתעלם הימנו".
מכאן עובר רובינשטיין לקביעה העקרונית: "כשלעצמנו סבורים אנו, כי לא זו בלבד שעדיף 'הסדר טווח' על 'הסדר סגור', אלא גם עדיף כי הצדדים יקבעו תקרה ורצפה שאינן רחוקות מדי זו מזו, כדי לתת משמעות להיות ההסדר אכן מבוסס על הסכמה שקולה, ולא מוצא נוח לסיום התיק גרידא".
